טור המכוניות שלפני הזדחל לו באיטיות. הבטתי בשער שהיה כה מוכר
לי ותהיתי אם אני אמור להרגיש בצורה כלשהי בחשיבות המעמד. סך
הכל, זמן רב עבר מאז הפעם האחרונה שעברתי דרך השער הגדול הזה
שכעת שוב היה מולי. הפעם שהובילה אותי החוצה לחיים חדשים. "יש
אישור כניסה?" העירה אותי חיילת שמנמנה שנראתה משועממת למדי.
חייכתי חיוך קטן לעצמי שפתחתי את התיק בחיפוש אחר המעטפה
החומה. רק לפני חצי שנה, היה זה ביתי השני ופתאום הנוכחות שלי
כאן מצריכה אישור מיוחד. הוצאתי את האישור מתוך המעטפה והגשתי
לה אותו מבעד לחלון. היא זרקה את המסטיק שהיה בפיה ונאנחה אנחה
קצרה לפני שלקחה אותו. פניה הבהירו לי שהיא מעדיפה להעביר את
השעות שהיא מבלה בשער במינימום התערבות מצידה. "אתה יכול
להיכנס" היא הפטירה בסופו של דבר והחזירה לי את האישור כשפניה
כבר היו מופנות הלאה אל המכונית הבאה.

דבר לא השתנה בבסיס מלבד תחושת ניכור שאפפה אותי מהרגע
שנכנסתי. הרגשתי כאילו אני נוסע לתוך ענן ערפל סמיך שמכסה את
כל האיזור. ניסיתי לשכנע את עצמי שזו תחושה מובנת. הזמן שעבר
עשה את שלו והחיים מתקדמים. "אתה תעבוד קצת, תראה חברים ישנים
ובעיקר תיתקף בפרצי נוסטלגיה נעימים" אמרתי בקול לחלל המכונית.
שפתי התעקלו לכדי חיוך עקום ומאולץ. החיוך הזה שמלווה אותי כל
כך הרבה זמן. חיוך שמתחיל מבחוץ ומצליח ברגע לשטוף כל
הזיכרונות המודחקים כמו גל עצום המתרסק על חוף שקט. חניתי
בחניית האורחים ודוממתי את המנוע. מבעד לשמשה ראיתי את שרידי
החורשה הישנה שכעת נותר בה עץ בודד שסוכך על הספסל הישן. בעבר,
היו דיבורים על עקירת העצים לטובת בניה עתידית אך לא האמנתי
שזה באמת יקרה. רציתי לצאת מהאוטו אבל ההרגשה העכורה הכתה בי
שוב. ניסיתי להרגיע את עצמי שאלה בסך הכל פרפורי גסיסה של העבר
הרחוק. עוד כמה שניות זה יעבור וכמו תמיד, העבר יאופסן היטיב
מבלי שיוכל להפריע. איכשהו, זה תמיד מכה בי קצת יותר חזק
שמדובר באלירן.

אלירן היה המקור של הכל בתקופה ההיא שבה העולם התעורר לפני
בפעם הראשונה. מקור של שמחה מתפרצת שמעולם לא תפסתי כיצד להכיל
את כולה מבלי להתפוצץ. מקור של עצב שמדרדר אותי לתהומות הכי
עמוקים וחשוכים של הרגש. מקור של שנאה מבעבעת ויוקדת כלפי הכל
וכלום בעת ובעונה אחת. הוא ללא ספק היה המלך של התחושות הלא
מוסברות שאז עוד היו מכות בי ללא רחם. הכל כל כך רחוק עכשיו
שאני אפילו לא זוכר איך אהבה כזו הצליחה לצמוח בי כל כך מהר.
אני זוכר במדויק את כל הפרטים אבל לא מסוגל למקם אותם בעבר
שלי. כמו סרט שבו רואים את כל ההתרחשויות אבל לא שומעים את פס
הקול של הרגש. סרט שהתאמצתי כל כך להפוך אותו לסרט של מישהו
אחר. אחד כזה שתמיד אפשר לכבות בקטעים הקשים ולהמשיך הלאה עם
החיים.

נענעתי את ראשי בחוזקה במטרה להדוף את הכל החוצה, ויצאתי
מהאוטו בהפגנתיות. מבטי נתקל בספסל הבודד שבלט במיוחד על רקע
החורשה החשופה והעירומה. כל כך הרבה שעות העברתי על הספסל הזה.
הספסל הזקן ושומר הסוד שראה, שמע והכיר אותנו הכי טוב. על
הספסל הזה ישבנו ודיברנו על כל הנושאים בעולם. משיחות בטלות
שנמשכו שעות על גבי שעות ועד לרגשות שלא ידעתי בכלל שאפשר
להמיר אותם לכדי הברות. כל שיחה הייתה ניסיון נוסף. צעד אחד
רחוק יותר שתהיתי אם יהפוך לצעד שיבריח אותו ממני לעד. אבל הוא
מעולם לא עזב. תמיד מביט בי במבט מלא העוצמה שלו שהבטיח לי ללא
מילים שהוא גם לא מתכוון לעזוב אף פעם. המבט הזה שסלח והבין
ובמובנים רבים ידע לשחרר אותי מעצמי. המשכתי הלאה לכיוון
המשרדים הישנים שלי. הצצתי בשעון בלי מטרה או רצון לדעת מה
השעה. רציתי כל כך לחבר את עצמי שוב לעולם האמיתי שבו יש זמן
אחד שלא מפסיק לתקתק. "אני כבר לא שם" סגרתי בכוח את מגירת
הזיכרונות שהחלה להיפתח בחריקה עייפה "ואני לא מתכוון לחזור".

היום התנהל בדיוק כמו שציפיתי. עבדתי קצת על פרוייקט ישן שדרש
תחזוקה, ראיתי חברים ישנים שנראה כאילו לא ראיתי עשורים שלמים
ובעיקר נתקפתי בפרצי נוסטלגיה משעשעים כמעט בכל צעד. מדי פעם
נזכרתי בו שוב רק כדי לאשש לעצמי את העובדה שהכל עדיין בסדר
והמושכות בידיים שלי. בשעות הצהריים המוקדמות כבר סיימתי לעבוד
והייתי מוכן לעזוב. נפרדתי מהמפקד הישן שלי והחברים שהשארתי
מאחור ויצאתי מהמשרד. אחד החיילים החדשים במשרד ליווה אותי
בדרכי לאוטו כשהוא מספר לי על השינויים המתוכננים באחד
הפרוייקטים ביחידה ומבקש לשמוע את דעתי. הסברתי לו על מספר
טעויות קונספטואליות שקיימות ברעיון שלו ואט אט התמקמתי בעמדה
החביבה העלי. העמדה שבה אני מקור הידע שיש להקשיב לו והוא
מפנים כל מילה שנאמרת ומהנהן בצייתנות מבלי לנסות לערער.
נעצרתי ליד האוטו והמשכתי לדבר בצורה הסמכותית שכל כך אופיינית
לי במעמדים מהסוג הזה.

ולפתע הוא היה שם, עובר בטבעיות בדרך העפר הישנה כאילו היה שם
תמיד ופשוט חיכה שאגיע. הרגשתי את כל גופי מתחיל לגעוש ולרעוש
אבל בראשי הייתה רק מחשבה אחת. אל תפסיק לדבר. הכל בסדר. תמשיך
לדבר ואל תיתן לזה להשתלט. נחיל של מראות מהעבר החל לזרום אל
תוך ראשי כשהוא פורץ בקלות רבה מידי את הדלת שננעלה לפני זמן
רב כל כך. סרט חדש-ישן התנגן בראשי והעלה באוב תחושות ישנות.
הרגשות בסרט התפוצצו בקול מחריש אזניים כאילו מפצות את עצמם על
כל תקופת השתיקה שנגזרה עליהם. לא ויתרתי. "תמשיך לדבר" אמרתי
לעצמי "אל תפסיק וזה עוד מעט יעלם". ניסיתי להזכיר לעצמי ללא
הרף שאני כבר לא שם יותר. הרגעים לא ויתרו והמשיכו להתקיף אותי
ללא רחמים. הנה הלילה ההוא שבו הבנתי שהכל השתנה. שאני לא רואה
בו רק ידיד שלי. והנה הלילה שבו הכל התחיל לקרוס. והנה הסוד
הזה מעיב על כל השיחות שלנו. יוצר את הריחוק הזה שכמעט יכולתי
למשש. והנה הדקירה בלב בכל פעם שהוא מזכיר את הבחורה שאהב
מזמן. דקירה שפעם אחר פעם הזכירה לי שאין לנו שום סיכוי. "הכל
בסדר?" החייל הצעיר שאל אותי כשהתחלתי לגמגם. "כן" אמרתי
והמשכתי לדבר במאמץ עילאי. כל מילה נוספת שהוצאתי נקנתה
בייסורי תופת.

בזווית העין ראיתי שהוא מתקרב. המבט שלו היה המבט האחר שכבר
למדתי להכיר. המבט המטלטל הזה שכבר כמעט זכה לחיים משל עצמו.
המבט שמאחוריו כל כך הרבה כעס ועלבון שכבר לא יתאחו לעולם.
המבט שהיה נחלתי מאז אותו לילה ארור שבו במו ידי הצלחתי להרוס
הכל. המילים שאמרתי באותו לילה החלו להתעופף בחלל ראשי כשכל
משפט הלם בי בחוזקה. "זה הכל היה משחק אחד גדול בשבילי." שמעתי
את עצמי אומר שוב "קרבה מזויפת שנועדה אך ורק לפתות אותך.
לגרום לך לחצות את הקווים ללילה אחד". זה היה השקר הראשון
שסיפרתי לו. שקר שכל מטרתו הייתה להבריח אותו ממני ולהעלים
אותו מחיי. שקר שבסופו של דבר שינה את הכל ופתח לי צוהר לעולם
חדש. עולם קל ונוח יותר שבו תמיד מותר להתנתק ולברוח. אסופת
שקרים שאפשרה לי להמשיך הלאה ולהתנחם בחיקה של הידיעה הברורה
שכל הרגשות מתפוגגים ונעלמים אם אינם מקבלים תשומת לב. "אני
חושב שאני אלך" אמר החייל במבט מבולבל אחרי ששתקתי רגעים
ארוכים ואני הנדתי בראשי. אלירן המשיך להתקרב וכל צעד שלו יצר
בי סדק עמוק יותר. ההמולה בראשי החלה לדעוך כאילו שכל המחשבות
בראשי השתתקו בכדי לצפות במתרחש. הוא נעמד מולי והביט לתוך
עיני בדיוק בשביל לראות כל החומות קורסות לכבודו.

"היי" אמר בטון לא ברור שהזמין שעות עתידיות רבות של שינסו שוב
ושוב לקבוע את משמעותו. נאלמתי דום. פחדתי לענות. פחדתי גם
לשתוק. בכל מקרה כבר איבדתי שליטה על מיתרי הקול שלי. "השתנת"
הוא אמר שוב ואני שוב לא הצלחתי להגיב בשום צורה. יש כל כך
הרבה דברים שרציתי להגיד אבל גופי לא היה חזק מספיק בכדי לשתף
פעולה. "כן" שמעתי את עצמי עונה חלושות לאחר נצח של שקט מהדהד.
הוא הנהן כאילו מחכה לשמוע דבר נוסף. אזרתי אומץ והרמתי את
עיני רק כדי לפגוש את אותו מבט שהכאיב וצרב בדיוק כמו בפעם
הראשונה. ידעתי שדבר לא השתנה. כמה חיילים עברו מאחורינו בדרכם
לעוד ארוחת ערב בחדר האוכל. "טוב" הוא הפטיר לבסוף אחרי הצצה
חטופה בשעון "אז ביי". הבטתי בו הולך אחרי החיילים ועמוק בליבי
הרגשתי כאילו הרגע הזה כבר היה בתוכי. זיכרון עמום שהיה נצור
זמן רב ולפתע השתחרר.

חיכיתי שיעלם ומיד עצמתי את עיני בחוזקה. ניסיתי בכל כוחי
למחוק את המציאות שלפני אבל החושך הסרבן העלה מיליון שאלות וכל
אחת דרשה תשובה דחופה. מעל הכל ריחפה מעלי ההבנה שהפעם זה חזק
מידי בכדי לפלס את דרכי החוצה בשקרים. לא הצלחתי להבין את מקור
הרגשות האלה שהכניעו אותי פתאום. האם כל העוצמות האלה האלה
מעולם לא באמת גוועו? האם הם פשוט הסתתרו כל הזמן הזה מחכים
לשעת הכושר? תשובה אחת התרוצצה במוחי ולא נתנה לי מנוח. אולי
הרגשות הצליחו לנטוע בי זרעי פורענות לפני שנדחקו החוצה לטובת
השקרים הישנים. אולי הם לא באמת נעלמו אלא רק חיכו להזדמנות
שלהם לפרוח שוב ולטרוף את הקלפים. הרגשתי שאני לכוד במעלית ענק
המורכבת מכפתורים רבים לאלפי הקומות שבתוכי. כל כפתור מביט בי
במבט פתייני ומשדל אותי לבחור גרסה אחרת של האמת. פקחתי את
עיני ולפתע ראיתי שהעולם סביבי גדל למימדים מפלצתיים ברגעים
שעברו. ראשי הסתחרר קלות והרגשתי שאני חייב להיכנס למכונית
ולנסות לנעול את המציאות המאיימת בחוץ. התיישבתי על מושב הקדמי
של המכונית ומבעד השמשה ראיתי את הספסל הבודד מביט בי ממקומו
הקבוע. לרגע היה נראה כאילו לא השתנה דבר מאז שהאזין לי בפעם
האחרונה בעוד העצים מגוננים עלינו ויוצרים את החיץ בינינו לבין
העולם האמיתי. תחושה חמימה וישנה עטפה אותי ברכות שכבר שכחתי
שקיימת. שאפתי ממנה ארוכות וחיוך ואמיתי ורחב נסוך על פני.
בפעם הראשונה מזה זמן רב, לא היה דבר שעצר אותי מלהתמכר אליה.