א'

מובא בכתבים, בסיפריית הפקולטה לפיזיקה חברתית, בדוקטורט של
פרופסור קורץ שוויץ, פרק ג' תת סעיף 3, כותרת. וזו לשונה:
"המוח האנושי, כתת מודע קולקטיבי, בונה את אלוהים בתהליך ארוך
שנמשך מאז תחילת האנושות". בסיפורו משכיב לישון החכם את
הדואליזם, לאחר שזה נרדם, לוקח החכם אקדח ומתקרב אט-אט אל מיטת
הדואליזם. החכם עוצר לרגע מלהתדקם, ומקשיב לנשימותיו של
הדואליזם. כעבור דקה קלה, כאשר קצב פעימות הלב נהיה קבוע,
התקרב החכם חרש חרש אל המיטה והצמיד את קנה האקדח אל ראשו של
הדואליזם. הרעש לא היה חזק כל-כך, איש לא התעורר, איש לא שמע.
אך הדואליזם מת. גופתו נשארה להירקב במיטת החולים שלו.

במאמרו, "הרצון לתכלית", כותב פרופסור קורץ שוויץ ש"המוח
האנושי, השליט הבלתי מעורער של הטבע, מפחד מהמוות". המוח,
בהיותו השליט, איננו יכול להראות סימני חושלה, ולכן, כותב
פרופסור קורץ שוויץ "המוח האנושי המציא, כביכול, יישות בלתי
תלויה, יישות שלכאורה נמצאת "מעל הטבע", כאשר למעשה כלל איננה
קיימת, במטרה לשמור על שלטונו הבלתי מעורער במערכת חוקי
הטבע".פרופסור קורץ שוויץ מוסיף ש"המוח האנושי, איננו  חולמני
בכל צורה שהיא, אין לו אשליות, יש לו מצבים והוא מנתח אותם,
מעבד אותם, לומד אותם ומפיק מהם את הטוב ביותר למטרותיו, שלטון
מוחלט ובלתי מעורער במערכת חוקי הטבע, במטרה שיוכל לעשות זאת,
היה עליו קודם כל להסיט את המלחמה ממה שהיא באמת, אי נצחיותו
שלו עצמו, על ידי המצאת אותה יישות". כך, מוסיף קורץ שוויץ
במאמרו, נמצא המוח במצב התקפי. "המוח תפס את התהליך הסופי הזה,
המוות, בפינה, הסיט את הקרב אל עבר חוקי הטבע, במטרה למצוא
פתרון לבעיית נצחיות עצמו". כל עוד לא יימצא פתרון, מסכים המוח
לקבל את הגישה הדואליסטית. המטרה, לשאוב נחמה ואפילו תקווה,
טוען שוויץ במאמרו. שוויץ מוסיף ואומר שמעשה זה, איננו מעשה של
"חוסר ברירה". המוח בחר בגישה הדואליסטית במודע במטרה, לשכנע
את עצמו, להמשיך להיאבק, מטרה זו מעניקה לו את החשוב מכל
"הרצון להמשיך לשרוד". ללא רצון זה המאבק חסר סיכוי. בהינתן
רצון זה, המאבק לא ייפסק עד שתושג תוצאת הקרב הרצויה, או
לחלופין שיושמד המין האנושי לחלוטין. לסיכום טוען קורץ, ש"מי
שלא יכול לקבל גישה זו, כנראה שהוא מאמין באלוהים. באדם כזה,
האמונה באל כל שהוא היא תפיסה אשר דבוקה בו מילדות". הוא מקדיש
פרק שלם להוכיח  רעיון זה, על ידי משוואה פרוידיאנית ידועה
ומסכם ש"כל עוד ימשיך הקורא לא לקבל דיעה זו, הוא למעשה טוען
באופן אי-רציונאלי שהאל קיים. "באופן אי-רציונאלי, ולא באשמתו,
משתמש הסוביקט במונחי ה'אמת' שלו, כדאי לאשש טענה זו".    

חוט של חן וחסד ורחמים משתלשל, שתי-וערב, מספרים חכמינו, אל
כנסת ישראל. לימים נקרע החוט וכנסת ישראל נשארה יתומה ככלה
הממתינה לדודה בעת הזמיר. אותו זמיר נשמע כמו חיה פגועה ופצועה
אשר ממרר בבכי, ומוסיף לכאבה. מלכות בית-דוד נפלה. עוד כלי חרס
נמצא בחפירות "תל-צפית", ואנשים ברחוב, ממשיכים ללכת אל ריקבון
הצורה. והכלה מביטה בהם בעצבות "איה דודי? היכן הוא?", אך איש
לא עונה לה, איש לא מקשיב לשאלתה. משסיים המחבר להתנצל הוסיף
ואמר שלדבר זה נתכוון בסיפור המעשה שלהלן, מעשה רב ונורא
שהתרחש בחוץ-לארץ. שם, קהילה יהודית קטנה ישבה ולמדה את תורת
משה מסיני שנאמר, "והגית בו יומם ולילה". בערבי החג, היו
מפזמים בני הקהילה בתקווה שיחזירם הקדוש ברוך הוא אל ארץ
הקודש, ארצם מולדתם, ארץ ישראל. רבים וטובים מעיירה זו יש
להזכיר, אך מספר סיפורנו ראה לנכון להזכיר את יוסף בן שילה,
בחור צעיר שטרם מלאו לו חמש ועשרים שנה. כתושב עיירה זו, היה
הוא, יחד עם שאר בני-הקהילה, חג את תפארת שבת המלכה בכל סוף
שבוע בבית הכנסת הציבורי הגדול, אשר שכן במרכז העיר.כמו כן,
ביקש המספר להזכיר שבעיירה זו, חי הצדיק טליתא אשר עליו נוהגים
לספר את הסיפור הבא:

והיה בימים ובא הרב טליתא אל איש ציפיות אשר מצפת. ונכון הדבר
אשר סופר כבר מימי קודם, אשר נהגו הוא ואיש זה, אשר הרב טליתא
שמו, לסעוד ערפי חג ותפארה שסופר "כי שני צדיקים גדולים באים
על אותו השולחן ויכינו להן יין תפארה, ויסעדו עד בוא השחר,
ויחפצו איש את רעהו במילות תורה, מילות רצון וכלולה, מילות
אהבת הבורא", ויאמר הרב טליתא בערוב הלילות והימים: "מה צידקתי
שזכיתי לצדקה כה גדולה, לזכות ולשבת והתפאר בדברי
הקדוש-ברוך-הוא עם חכמתך אשר מי הפלג לא ישימו לה סוף". ויטען
איש ציפיות בפני הקב"ה לאחרית הימים. ותרד בת קול ותאמר "סורו
על נפשתיכם, אוי לו לאיש אשר יושב בית איוב". ויקום הקדוש
טליתא בחרדה גדולה ויען "מה זאת לי לצוות? וכי למה לא תענה?".
ותאמר בת הקול "אשרי האיש אשר בלבו שוכנת רוח אלוהים". ויקם
הרב תליטא ויצעד אשר בא למקום ההוא בזמן הזה.

מי שלא זכה לשמוע מסיפורי צידקתו של הרב טליתא, בוודאי לא שמע
על מעללות חסדיו הרבים, אשר מספרן אין לה ספור. מסופר שבאחד
ממסעותיו, פגש הרב טליתא אשה. האישה צעד מרחק רב לפניו, וממרחק
עצום זה נראתה לו אישה זו כעצובה. כשהתקרב ראה שאיננה עצובה
אלא מבוגרת, מייד פנה אליה הרב טליתא באלו הדברים "מה לך
תזעיפי פנים? שחייך הסתיימו בימים הקרובים". ואכן כך היה.
באותו שבוע נפטרה האשה והלכה לעולמה, לא לפני שעברה במקום
משכנו של הרב תליטא והודתה לו על מעללו. אך, כל זאת הספיק
למספר סיפורנו כדי, ולו להסביר מצדיקותו וקדושתו של הרב טליתא
ולו אפילו קצת, וכל זאת, יתבהר במהלך הסיפור.

הימים קדמו לחג השבועות, יוסף התעורר לבוקר שבת ללא שמש. חושך
שרר בעיירה הקטנה. יוסף הדליק נר שיוכל לראות. מי שהתעורר עמד
בפני דילמה קשה, האם לפחד שהדליק את הנר ביום שבת? או שמע
לחשוש שבוקר השבת הפציע אך השמש לא זרחה? בני העיירה יצאו
מבתיהם בכוונה    
לברר את פשר העניין. אך לאיש לא הייתה תשובה. יוסף ושכניו החלו
לצעוד, בדממה, אל מרכז העיירה. מכשהגיעו אל רחבת העיירה, גילו
לתהדמתם, שרוב תושבי העיר עשו כמוהם. מישהו מלמל משהו למישהו
אחר. היה די בכך כדי שכל בני העיירה יחלו לדבר. חלק מהדברים
שנאמרו שם, הגיעו לאוזניו של מספר סיפור זה:

ב'

מעשה בשוחט ושתי בנותיו. "אוי לי בנותיי, מה עשינו שקרה
המקרה?". "אבי, תרגע אין צורך להילחץ, אני בטוחה שמישהו בחוץ
ידע לברר מדוע זה כך".
"ביתי, אני אוהב אותך, בואו שבו נא ליד אביכן, אני חושב שמגיע
לכן לגלות". "אבא תרגע, תקשיב להדר, היא תמיד יודעת מה היא
אומרת, אני בטוחה שנמצא מישהו בחוץ שיוכל לומר לנו מה פשר
השררה שנפלה". "אסנת, את מלאך, את פשוט יפה כמו אימך".

הן הגיעו לרחבת מרכז העיר, אוחזות כל אחת את ידו השנייה של
אביהן, ומתקדמות עמו בקצב איטי, מחשש שייפול. היה זה החזן,
שבזמן שהרים את רפאל הצעיר, ראה אותם מתקרבים, לידו עמדו אשתו,
שלושת בנותיה ומספר זוגות נוספים, שראו בו סמכות שאולי יכולה
לברר את פשר העניין. "אבל כבוד הרב, מה יהיה עלינו, מה יהיה
עלינו עכשיו?" שאל הבן של מתקין המנורות, הוא היה בן 4, ועדיין
לא הכיר את כללי הנימוס הבסיסיים. "רפאל", קטעה אותו אמו." זה
בסדר מלכה, זה בסדר" אמר כבוד הרב, "בוא רפאל". רפאל הרפה מרגל
אימו השמאלית והתקדם אל הרב, הוא נראה לו גדול ובוהק. "אתה
מלאך?" שאל רפאל. החזן חייך. "לא רפאל, אני לא מלאך". אמר החזן
והרים אותו באוויר.

"בוקר טוב דוד, שבת שלום, מה שלום בנותיך?", שאל החזן והביט
בבנותיו בחשש. "הוא בסדר, הוא רק לא מרגיש כל כך טוב", אמרה
אוסנת בשמו. "כן, אלו ימים שמעיקים על כולנו". אמר החזן. "האם
ידוע לך מה פשר הדבר?" שאלה הדר. "לא, חוששני שאינני יודע, אך
כמו שוודאות זו, גלומה בליבי, מבוטחני שהדבר יתבהר". "אני
מבינה" אמרה הדר והחליפה הילוך "ומה שלומך גברת ירוחם?". "טוב,
תודה, עד כמה שאחד יכול להעיד על עצמו בימים שכאלה, את חושבת
שיש לזה קשר ליום השבת?". "לא אהובתי" התפרץ החזן, "כבר דיברנו
על זה שעד שלא מתבהר העניין אין צורך להניח הנחות, עלינו פשוט
להמתין"."כן, בעלי" אמרה בצניעות. השיעול היה צורם יותר
לסובביו מאשר לעצמו, אך כשנפסק השיעול, הרגיש השוחט, שהוא יכול
לדבר. הוא ידע שעוד רגע התחושה הרעה תחזור והחליט לנצל זאת
כדאי לומר דבר אחד אחרון: " צריכים לפעול, הזמן זה עכשיו, צריך
להתחיל לעשות ". השיעול הבא הודיע לו שזמנו לדבר, תם. השיעול
לא הודיע את ההודעה לסובביו, אלו, המשיכו להביט בשוחט מספר
דקות בדממה. מישהו מלמל משהו למישהו אחר, ודי בכך היה שכל בני
העיירה יחלו למלמל:

ג'

"כבוד ראש העיר, כולם מחכים, להודעה". "ומה אני אמור להגיד?
שאינני יודע מה פשר הדבר?, איך זה יתפרש בבחירות?". "הכנתי
נאום, אתה מוזמן לקרוא אותו והלחליט". "תודה ג'ונס". "אל תודה
לי, פשוט תמנה אותי". הם התכוונו לצחקק, אך משנזכרו בגודל
האירוע, שניהם נראו נבוכים מעט. ראש העיירה גירד את עורפו...
"כן, ג'ונס, תודה" ויצא אל החצר הגדולה, שהייתה הומה באנשים.
"אנשים יקרים" אמר ראש העיר אל המיקרופון והקהל השתתק. "כפי
שבוודאי ידוע לכם, התעוררנו אל בוקר יום השבת, של חג השבועות
הבא עלינו לטובה,". הוא נעצר לרגע, וחשב על משמעות המילה טובה.
הקהל נראה לו מרותק לדבריו. " בצורה שונה מעט, מימים רגילים".
הוא הביט בהם שוב מעבר לדף והמשיך "כפי שאתם בוודאי יודעים,
השמש למעשה לא זרחה היום, הסיבה לעובדה זו איננה נראית לעין,
כרגע כל הידוע במעבדותינו, שלא מדובר בליקוי חמה". כעט הקהל
החל להרעיש. ראש העיירה החל לדבר בטון תקיף והקהל השתתק בשנית.
"אך אנו עושים את מירב מאמצינו, ואנו נשקיע את מיטב המוחות
בכדי לפתור בעיה זו שצצה, אינני יכול לפרט כרגע, אך התוכניות
הן, שנוכל כבר מחר, אחרי צאת שבת ללכת אל השדות ולקטוף את
פירותנו" מחיאות הכפיים נשמעו למרחקים או לפחות כך זה נשמע
לראש העיר. "אנו נודיע לכם על התפתחויות נוספות. בינתיים משרד
ראש העיר ממליץ להתפנות ולחזור לבתיכם, בתי המדרש ייפתחו היום
כרגיל, באותן השעות בדיוק". ראש העיר ירד מן הבמה. "ג'ונס, אני
רוצה שתתקשר עכשיו לרבנות הראשית בבבל". " עכשיו אדוני, יום
שבת". "ג'ונס, אם צריך אני רוצה שתסע לשם בעצמך, עוד היום".
"כן אדוני".

ד'

"והיכן היה הרב תליטא?" הרב תליטא, אשר ידוע בצידקתו הגדולה,
ואשר איש לא הילך במשכנות מרעה האל לפניו, היה צדיק גדול
וישן.
כאשר הדממה העפילה עליהם ואיש לא דיבר במרכז העיר, ביקש יוסף
בן שילה את נפשו, ונען. "מה לך בני, וכי למה נפלו פניך?".
"התדעי את את הדבר אשר ממנו אנוכי כל כך מפחד". ויתעלם
מתשובתה. וילך יוסף בן שילה אל המקום ההוא אשר לאמר, וישב שם
שלוש שנים. ויכתוב. מרגע אחיזתו בה, נדמה שהעט קיבלה חיים משל
עצמה. והחלה היא, אומרת לו, מה לרשום באמצעותה, אש חלל וערפל
מלאו את הדפים, קור וחום, ואמונה רבה בכברת הדרך.
כשסיים, הביט יוסף בן שילה בכתביו ובכה "למה תצליחוני?" שאל.

ה'

שלוש שנים חלפו, והשמש עדיין לא זרחה. השוחט נפטר בחלוף השנה
הראשונה, הגעגועים לאמה של אסנת משכו אותו בחזרה אל זרועותיה.
הדר, ביטלה את חתונתה. על החתונה הודיעה שעות ספורות לפני
שאביה נפטר. בעלה לעתיד, של הדר חלף אל פני החשיכה ונעלם, איש
לא שמע ממנו מאז עוד. ג'ונס, מסיבות לא ידועות לא יכל ליצור
קשר עם ראש העיר, שישב במשרדו, עם מיטב היועצים והקצינים, כמו
בכל ערב וניסה לטקס עצה. "אנחנו חייבים לארגן משלחת לבבל העיר
הגדולה. אולי שם יהיה מישהו שיוכל לפתור לנו את החידה הזו,
אולי שם נגלה סיבה, אולי אז נוכל למצוא פתרון". ראש העיר הביט
בו בשקיקה. "אתה מבין מה אתה אומר?", "כן, אדוני, אני מבין אבל
אינני רואה איך לדאוג לבחירות הבאות יוציא אותנו מהמצב הזה?".
"אתה צודק, נאלץ לארגן משלחת, אבל לא משהו צבעוני, אני רוצה
משהו שקט, משהו שייראה כמו מסע, לפתרון". האנשים סביב החדר
הביטו בו בהערצה, "אין פלא" חשבו כולם כאחד "שהוא מוביל את
המפלגה שלנו, הלוואי ויום אחד אהיה כמוהו" חשבו. "תקראו לנחמה
היועצת" אמר ראש העיירה והתרוצץ משמחה בחדר "פרסום אני רוצה
לצאת בהודעה, כתובה, אל כלל הציבור".

יוסף בן שילה, יצא מהחדר, ורץ אל האדם הראשון שנתקל בו בסלון.
"היכן היית בני? מה זה נעלמת שלוש שנים?". "אבא כתבתי ספר".
נשמע קולן הישן והמוכר של החדשות בחלל הבית. "ראשית כל אנו
מתנצלים על קטיעת לוח השידורים" אמר יעקוב מהאולפן המאובק בקול
עייף ומאומץ. "כמו כן, צוות החדשות שמח להתכנס לפגישה זו
ולהודיע בקול ססגוני של נצחון, שנראה שהפתרון לבעייתנו מסתמן
בקצה האופק, איתי באולפן פרשניניו לענייני חוץ טובי בן קיפוד,
והעורכת המקצועית לענייני פנים דר' דוליטל בת יענה. "ובכן,
טובי, האם תוכל לפרוש לנו מעט אור על הפרשה?", "כן יעקב,  ערב
טוב". קול החדשות נשמע מהדירות הרבות שהיו בעיירה. כאשר דר'
דוליטיל אמרה "כן יעקב, אבל אנחנו חייבים לזכור, שראש העיר
נמצא לפני תקופה, שכביכול אמורה להיות תקופת בחירות, למרות
שבמצבנו הנוכחי, איש לא ירצה כנראה לתפוס את מקומו, עליו, ולו
רק למען הציבור, להזכיר שאיש לא ינסה או ישקול או יחשוב לדרוש
את התפקיד כרגע". אז את אומרת שנצטרך לחכות ולקרוא כמו כולם את
ההודעה מחר בעיתונים?". "נכון, למעשה כרגע, איש לא יודע מה
תהיה פשר ההודעה, איננו יודעים אפילו אם מדובר במסר חיובי או
שלילי, למעט אותה שמועה שהגיעה ממקורבים אל ראש העיר" כולם
בעיירה כבר היו מרותקים לטלויזיה. "למי שהצטרף אלינו רק עכשיו,
נחזור ונזכיר:" אמר יעקוב "שקטענו את לוח השידורים, כדאי
להודיע ולדון בהודעה, שיצאה מבית ראש העיר האומרת: שמחר
בעיתונים, ראש העיר יפנה אל כל בתי האב בעיירה, פנייה אישית
כדאי להודיע את דבריו, את ההודעה יהיה ניתן לקרוא בכל העיתונים
הנפוצים, שבת שלום וחג שבועות שמח".

כשנשמעה הודעה זו, נושא היום השתנה. נראה שהעיירה, למרות
שהמשיכה לחיות בחושך תמידי, קיבלה מעט אור, או גוון בהיר יותר
של שחור. אנשים, הרשו לעצמם מזה שנים, להיתכנס ביחד, לשבת
ולדבר ולקוות. להקשיב אחד לשני, ולחכות בסובלנות למחר, ליום
שבוא העיתון יגיע לכל בית בעיירה. יוסף בן שילה הדליק את
הקומקום והתעורר ראשון, הוא הכין את קפה הבוקר ויצא אל חצר
הבית, מה רב היה אושרו, שראה את העיתון על פתח הדלת. יוסף
התיישב על שולחן המטבח, הדליק סיגריה ופתח לרווחתו את העמוד
האמצעי. תמונת ראש העיירה היה הדבר הראשון שנצץ לנגד עיניו,
כמו רבים אחרים ללא ספור, הוא בהה בו לכמה דקות. בהה בשולחן
שמאחוריו, בדגל הלאום שעל הקיר ברקע, ובלהבות האש שהתנוססו
וקיבלו חיים משל עצמן, עד שכיסו את התמונה כולה. יוסף מצמץ,
והתמונה חזרה למקום. " בוקר טוב, וחג שבועות שמח, אני פונה
אליכם בפניה אישית נרגשת זו להודיע שמשלחת יוצאת ברגעים אלו
ממש אל בבל העיר הגדולה. לצערי אינני יכול להוסיף פרטים
נוספים, אך צערי מתבטא בכך שאינני יכול לחלוק עמכם את באושר
הזה, ולכן בקשתי לפנות אל כל אחד מכם באופן אישי. בנוסף לכך,
ברצוני להודיע שניתן לקבל פרטים נוספים, אין פרטים אלו הן רכוש
בית הנבחרים בלבד, אלא כל אזרח יכול לקבל גישה לפרטים
בהצטרפותו למשלחת לבבל העיר הגדולה שמטרתה תתבהר במהלך המשלחת.
שבת שלום ומי יתן שאחרי צאת שבת נוכל ללכת אל השדות ולקטוף את
פירותנו".

"אבא, אבא, תתעורר, תקרא, תקרא את העיתון" אמר יוסף בן שילה
לאביו. "אין זמן, אני חייב ללכת". "בהצלחה בן, תביא שלום וברכה
לכולנו". "אני אוהב אותך אבא". " אני אוהב אותך בן". תורים
רבים, הומים אנשים מילאו את מרכז העיירה, שלידו שוכן בית
העיירה ומשכן בית הכנסת הגדול לתפארה. בית הכנסת כלל ברובו את
כל חפצי הקודש, את הנרות, את הקטורת, את ארון האלוהים ואת ספר
התורה והטלית. בית הכנסת הגדול ידע ימים שמחים יותר, שבו כל
תושבי העיר מילאו אותו בשבתות והרימו את קולם אל החלל. והיה
קולם כמו פנס קטן לבן אובד, שרוצה ובא לשוב הביתה. חכמינו
מספרים שבא בימים, והאיר הפנס את אורו, והיה חושך שנאמר "חושך
על פני תהום, ורוח אלוהים מנשבת על פני הארץ". אך חכמינו גנזו
מסמך זה לאמור, שמרגע ששמעה לא ידעה. שמרגע שקראה לא כתבה.
רבים וטובים נידונו לחקור ולעסוק בשאלה זו, וכי למה "מרגע
ששמעה לא ידעה, או מרגע שקראה לא כתבה?", והחליטו לגנוז הדרכה
זו. וכך, בית הכנסת הגדול שהתפאר בכתבים רבים ומורשת מפוארת
וגדולה, לא הכיר אף הוא, כתב זה. שנאמר "והגית בו יומם" ולילה.
אותו יום, שער בית הכנסת הגדול היה חסום על ידי כרכרות רבות
שמסביבם המתינו אנשים רבים לעלות. עוד קודם שם לב שילה בן יוסף
שלא לכולם ניתן לעלות וליסוע לבבל העיר הגדולה, לכן החליט
לעמוד ליד אחד הכרכרות ולהקשיב. "אני מצטער גברתי אני, לא יכול
לתת לך לעלות מסיבות בראותיות, את מבינה את בהריון, ובהיכנסך
לעגלה גוזר אני על עצמי חיי גיהנום על עובר טרם עת במסעו
לבבל". "אני כשיר" התפרץ יוסף בן שלה. איש האבטחה בכניסה הביט
בו, "אתה מרגיש טוב?" חקר. "אתה חושב שתחזיק מעמד בנסיעה לבבל
העיר הגדולה?". "אם ירצה השם". אמר יוסף וחייך לעברו. "בבקשה
היכנס, הכרכרה יוצאת בעוד מספר רגעים." יוסף התיישב לצד מישהו
גדול. הוא הביט מולו, ספסל עם שלושה אנשים, על הספסל שלו היו
רק שניים. אדם נוסף נכנס, מבוגר כבעשרה שנים מכל היושבים
בכרכרה, והתיישב במקום הפנוי. "טוב כפי שידוע לכם, אנחנו
נוסעים לבבל העיר הגדולה, שמי חיים ואני מוביל הכרכרה הזו. שמו
של הנבג הוא יחזקאל". "שלום" נשמע קול מאחורי יריעת הבד.
"יחזקאל ידאג שהנסיעה שלנו לבבל תהיה נעימה כמה שיותר". אחד
הבחורים הרים את ידו. "מה מטרת הנסיעה?". "ובכן אנו מנסים
ליצור קשר עם בבל העיר הגדולה ולחזור להודיע לראש העיירה". הם
השתתקו, איש לא דיבר במשך הנסיעה, היה ברור לכולם מה הסכנה
שניתן לשלם במשלחת זו... במקום אחר וחשוך, החזיק אדם תיק בידו
ורץ בסמטה. הצחוק מאחוריו הלך וגבר, אך הוא לא וויתר והמשיך
לרוץ, שריריו צהלו, כפות רגליו רקעו בחוזקה באדמה. הוא נעצר
להתנשף. כשהחזיר את נשימתו לתיקנה שם ג'ונס לב שאיננו שומע כבר
את הצחוק. או אז הוא התפוצץ למליוני חתיכות והצחוק חזר לצחקק.

בימים אלו, מספר סיפורנו טוען ממקור לא מוסמך, שאביו של יוסף
בן שילה כן קרא את הספר. ותהדמה פתחה את פיו ותאמר את כל אשר
על ליבה. ויקח האב את ספר בנו, אשר נכתב במקום ההוא לאמר,
"שלוש שנים הגית וכתבת ושלוש שנים נוספות". ויקח במקום ההוא
אשר אמר ויוריד אותו אל התיבה הקטנה אשר במרכז המחסן בארגז
וינעלה ואיש  לא ימצאוה עד היום הזה. מספרים חכמינו, יבוא היום
והחוט יירקם מחדש, וכנסת ישראל תזרח ככלה ביום חתונתה,
והשמיים יהיו מלאי כוכבים לכבודה.

ו'
קורץ רשם במאמר שהמוח יכל לקבל את קיומה של יישות אלוהית כזו
או אחרת, על ידי הענקת תכונות, לאותה יישות,אשר לא יאפשרו לו,
למוח, להפריך את קיומה. "בכך למעשה" טוען קורץ, "המוח, מרצונו,
יוצר לעצמו את האפשרות שלא לשלול קיום של יישות כזו. בהינתן
עמדת אמת לערך אותה יישות, מתפנה המוח לעסוק במטרתו העיקרית
באמת".

במהרה בימינו.