והמילים עוד מהדהדות בראשי: "אני כבר רואה את זה".
מה אתה רואה?
אותי?
אני כמוך?
אני יותר טוב מ-10 כמוך,
יא גוש קונפורמיזם בורגני מרוכז.
אתה מעז לומר לי שאתה רואה את הסוף שלי?!
לערער את האמונה שלי?
לערער את האמון שבי?
תסתכל מסביב, זה דרך זה?!
לאיפה אני אתכלה, לזה?
כל פעם שאני רק חושב על זה, זה מחזק את הביטחון שלי שאין שום
סיכוי,
שום סיכוי!
אבל הצלחת,
הצלחת ללכלך את המניעים שלי,
הצלחת לכסות אותי בבערות הקולחת שלך,
הצלחת, עכשיו לך תדע אם אני פועל מתוך אמונה, או מתוך הצורך
להוכיח אותך על טעותך.
ובאמת שאתה לא שווה את זה.
אבל תמיד תתרוצץ עכשיו הגאווה בראש, שתאבד אם אמעד.
ואיפה הטוהר בזה?
איפה הכנות?
הרי הם המטרה הראשונית.
נתתי להם להשמט מבין ידי?
אולי, אבל עדיין לא אני טועה.
עדיין האויר בחוץ כן מלוכלך מדי.
הטעות היתה להביא אותך לסף דלתי,
למקום בו יש לך האפשרות,
לנצל את חולשתי -
לטשטש את ראותי,
ואולי עזרת לי, טכנית, להחזיק עצמי - מעל,
אבל מי צריך כזה בכלל?
והמילים עוד מהדהדות בראשי: "אני כבר רואה את זה".