השנה 1963 ימי תחילת הקיץ . רחל, ניצולת שואה, חסכה לירה ללירה
כדי לצאת עם שתי בנותיה למסע אל אירופה הרחוקה.

שבוע ימים ארך השייט על אניית הנוסעים "מולדת" שהביאה אותן אל
העיר מרסיי. מי נסע לחו"ל באותם ימים? היא לא הכירה אנשים שעשו
זאת, פרט לכמה ניצולים שהחליטו להגר לאוסטרליה באמצע שנות
החמישים  להמיר את התנאים הקשים בישראל בציוויליזציה מבטיחה
ורחוקה אחרת. רחל שנותרה לבדה מכל בני משפחתה ידעה שיש לה
עדיין כמה קרובים ששרדו, אותם רצתה לפגוש ולהפגישם עם בנותיה
שנולדו לה בארץ ישראל.

מרסי לא הייתה אחד מהיעדים למסע, ממרסי הגיעו לפריז ברכבת (בקו
מרסי-לנינגרד) שם חיכו בני משפחה מצד בעלה. הדוד יצחק
ליכטנשטיין (בפריז נקרא איזק לישנטו) חי ברווחה במרכז פריז
ברובע פיגל. ביתו צמוד לבית מלון קטן, שם שיכן את האם ושתי
בנותיה בשבוע בו שהו בפריז. את הארוחות שהוגשו על ידי משרתת
גדולת גוף דוברת פולנית, אכלו בבית הדוד בחדר האוכל הגדול בו
עמדו רהיטים עתיקים גדולים ובהם, על המדפים כלי חרסינה מעוטרים
וכלי כסף מרוקעים בפרחים. רחל ובנותיה שמחו ביותר על שניתן להן
לדור בחדר הקטן והנוח במלון הצמוד. הן לא מצאו את מקומן בבית
הגדול, למרות חביבותם של הדוד איזק ואשתו מרטה.

בכל בוקר היה הדוד יוצא עם רחל ובנותיה לסיורים בפריז וכך זכו
לבקר בלובר , בסקר-קר, במונטמרטר , טיפסו למגדל אייפל, טיילו
בגני הטילרי בוורסאי ואפילו בבואה דה בולון.

בתום שבוע מרתק בפריז יצאו לתחנת הרכבת גר-דה-ליון כדי להמשיך
במסען.  היעד הבא קופנהגן. שם עמדה רחל לפגוש את  את הפוזנרים
אותם לא ראתה מאז ימי ילדותה שלפני המלחמה. הם חיו בגרמניה
והיו מגיעים לביקורים אצל משפחתה פעמיים בכל שנה. הפוזנרים היו
מבני המזל שהבינו שאין להם מה לחפש יותר בארצם, מכרו את רכושם
והתמקמו בקופנהגן שבדנמרק ובנו חייהם מחדש.

זו הייתה רכבת מהירה, שהיו לה תחנות בערים גדולות לפרקי זמן
ארוכים יותר אך בתחנות שבערי השדה לא עצרה. כשעברה הרכבת
בגבולות שבין ארצות. עלו אנשי משטרת הגבולות ומוכסים לבדוק את
הדרכונים ואת אשרות הנסיעה של הנוסעים. בעיירה אכן, שעל גבול
בלגיה וגרמניה, על אדמת בלגיה עלו הגרמנים לביקורת. כמובן
שלרחל לא הייתה אשרה לגרמניה. היא הרי לא התכוונה לרדת מהרכבת
בשטח הגרמני ולמרות שהכינה אשרות לכל יתר המקומות בהם התכוונה
לבקר, התנגדה להוציא ויזה מהגרמנים.
לאחר דין ודברים בשפה הגרמנית עם השוטרים שלא היו מוכנים לוותר
ולקבל את טיעוניה ביקשו ממנה לרדת מהרכבת ולדאוג לויזה. הורו,
פנו והלכו לדרכם.
בלית ברירה דאגה רחל להוריד את הקטנה בבנות אל הרציף, בלווית
מזוודה אחת. אל תזוזי אמרה לה. אנחנו נוריד את המזוודות ומיד
יורדות גם. אולם, באותו הרגע ממש החלה הרכבת לנוע.

כשהבינה רחל כי הרכבת המהירה החלה במסעה, וכי בתה הקטנה עומדת
לבדה על הרציף בארץ זרה, ללא ידיעת השפה ובוודאי מפוחדת מאד,
נלחצה ביותר אך לא איבדה עשתונותיה, חיפשה ומיד מצאה את הידית
שמפעילה את צופר המצוקה.
היא נתלתה בכל כוחה ומשכה את הידית בחוזקה. עוד ועוד, תוך שהיא
מותחת את החוט עד שהתיישבה על רצפת הקרון, מגדפת את הגרמנים
ובוכה.

הרכבת נעצרה באחת. מטרים ספורים לפני הכניסה לטונל ארוך. אילו
הייתה נכנסת למנהרה, כך אמרו, היה ניתן לעצרה רק לאחר יציאתה.

אך נפתחו הדלתות, פרצה רחל אל מחוץ לרכבת ורצה אל ילדתה שעמדה
המומה על הרציף. מכל עבר רצו שוטרים אל הרכבת. כבאים הגיעו,
אנשים ירדו מהרכבת לברר מה קרה ועל שום מה הרכבת עצרה. לא
הייתה זו תופעה שגרתית - בוודאי לא בקו פריס ס.ס.ס.ר לנינגרד.
לא עוצרים רכבת בנסיעתה. ההמולה הייתה גדולה.

משהבינו השוטרים הבלגים והגרמנים שהנוסעת רחל היא זו שעצרה את
הרכבת כדי לרדת בפקודת הגרמנים, רשמו פרוטוקול על האירוע
ודווחו למוקד האחראי על תנועת הרכבות כדי שיוכלו לערוך מחדש את
לוח הזמנים של הרכבות באירופה, בהתאם לתקלה שאירעה.

למחרת מהדורות העיתונים פתחו בידיעה ובסיפור על רחל ניצולת
השואה שגרמה לשיבוש תנועת הרכבות באירופה.
הדוד שחיכה בקופנהגן שעות נוספות של דיליי, הופתע כשלא מצא את
רחל והבנות בין היורדים בתחנה. כשהלך לברר מה קרה לאורחותיו,
שמע את הסיפור שאודותיו קרא למחרת בעיתון, תוך שהוא מחייך
לעצמו : "מתאים לרוחלה השורדת הקטנה שלי שתצא גם מאירוע כזה,
כשידה על העליונה" והלך לחכות לה בתחנה.