סבתא רחלה גרה בקצה הרחוב בו גרתי בילדותי. היא לא היתה סבתי,
אך נהניתי לבקרה ואף היא נהנתה מביקורי, כך נדמה היה לי. ילדיה
ונכדיה היגרו בשנות החמישים אך היא העדיפה להישאר בסמטאות יפו
אליהם כה נקשרה.
סבתא רחלה היתה בשלנית קפדנית. זה מכבר הלכה לעולמה, אך
נוכחותה עדיין חזקה במטבחי, למרות שמעולם לא הציבה בו רגלה.
כשסבתא רחלה פרסה את הלחם. הייתה אוחזת אותו ביד שמאל בצמוד
לחזה, וביד ימין הייתה פורסת את הפרוסות בדייקנות כשהסכין
מאיימת לחתוך בגופה. בתוך כך מקמטת את מצחה ומקרבת את גבותיה
זו אל זו וחריצים עמוקים היו נחרשים ביניהן. כל פרוסה הייתה
בדיוק בעובי קודמתה. כמה דקיקות היו הפרוסות.
היא הכינה כריך באותה רצינות שבה הכינה את אחד ממתכוניה
המסובכים. מלאכת מחשבת היו הכריכים שלה. דקיקים, אך מן
המשובחים. קודם הייתה מורחת עליהם חמאה בשכבה דקה, אחר כך
הייתה מכסה את החמאה בגבינה לבנה, או בפרוסת גבינה צהובה. מעל
הגבינה הייתה נוהגת להניח פרוסות שקופות של מלפפון או עגבנייה
ומעטרת בזיתים שהייתה מגלחת אותם, דק, דק, כדי שלא יבלטו
וישחיתו את הכריך. סכינה של רחלה היתה מחלקת את הכריך לשתי
חתיכות זהות בגודלן ויכולת לראות את השכבות הצבעוניות שעוררו
את החשק לנגוס בכריך מיד.
באחד מימי חול המועד פסח מצאתיה בדיוק בתחילתה של מלאכת אפיית
העוגה החביבה עליה ביותר. עוגה, כשרה לפסח, עתירת בוטנים
קצוצים. על שולחן המטבח הרעוע שלה מכוסה בשעוונית פרחונית, היו
מונחות 8 ביצים. היא החלה להפריד אותן לקערות נפרדות: האחת
לחלמונים והשניה לחלבונים. הייתה לה מין תנועת בוהן ייחודית
שהבטיחה שלא תישאר טיפה של חלבון על קליפת הביצה שתיזרק חלילה
לאשפה. אני מחייכת כשאני נזכרת בהבעת הרצינות על פניה המתוחות
ובלשונה, שהייתה משתרבבת בנוקשות אל שפתה העליונה, תוך כדי
שהיא מתרכזת במלאכתה.
'יש להקפיד שחלילה לא תכנס אף טיפת חלמון לתוך החלבון, זה יכול
להשחית כליל את המתכון', הסבירה לי בלחש.
לא, סבתא רחלה לא הקציפה במיקסר חשמלי את החלבונים. 'נו, חשבי
בהגיון' אמרה 'הרי בזמן שהמציאו את המתכון, לפני יותר ממאה
שנים, לא היו עדיין המכשירים האלה.
אני לא אומרת שלא תצא עוגה טובה עם המיקסר החשמלי', הוסיפה תוך
שהיא מנגבת ידיה בסינרה הלבן ומהמהמת... 'זה רק שזו לא תהיה
אותה עוגה.
המתכון הזה דורש בדיוק 100 חבטות. לא אחת יותר, אבל גם לא אחת
פחות. אפשר במיקסר לספור?'
כשסבתא הייתה מגיעה לשלב החבטות בלבן של הביצה, היה חייב להיות
שקט מוחלט, כי סבתא סופרת. היא ספרה בלב, אבל שפתיה נעו ויכולת
לדעת לאיזה מספר חבטה כבר הגיעה.
לאחר שסיימה את העיסוק בחלבון ומאה החבטות המדויקות בקצבן,
שעדיין מהדהדות בזכרוני, עסקה בקיפול כל יתר החומרים לתוך
הקערה בה הונחו קודם לכן החלמונים שהופרדו. היא חבקה את הקערה
בידה השמאלית המהדקת אותה אל שדיה, בדיוק על ציור הורד שעל
סינרה וכשקרקעית הקערה נשענת על כרסה. בידה הימנית היתה חופנת
את הבטנים הקצוצים, ומערבבת אותם לתוך החלמונים עד שכולם כוסו
היטב היטב.
כך היתה מוסיפה את יתר חומרי המתכון בן מאת השנים, בזה אחר זה
ובוחשת בכף העץ הגדולה עד להעלמות מוחלטת בתוך הבלילה. לבסוף
היתה מאחדת את העיסה הצהובה עם הקצף שהכינה קודם לכן בתנועות
איטיות וזהירות. 'זה מסוכן' סיננה 'אני עלולה לשבור את הקצף
וכל טרחה שטרחתי, לשוא'. בסבלנות יצקה את העוגה לסיר הפלא
שהוצב על הכירה. סבתא מחתה ידיה בסינרה ואמרה: עכשיו חביבתי
נשתה תה? יש לי ריבת שזיפים מצויינת. תוך שאנו לוגמות את התה
בלוויית פרוסה דקיקה מרוחה בשכבת ריבה, נתמלא המטבח בריחות
שעלו מסיר הפלא שהוצב על הכירה.
לא טעמתי מהעוגה המהוללת של סבתא.


היא ייעדה אותה, כך הסבירה לי בעיניים בורקות, לחברתה הערירית
המרותקת למיטת חוליה.