מכירים את הסמטה הכחולה בצפת? אז אתם בודאי יודעים שיש בה גרם
מדרגות לא תלול שמצד אחד מעטרים אותו עציצים של גרניום וצמחי
תבלין העשויים קופסאות פח מחלידות המושקים בקפידה ומטופחים על
ידי הדיירים שדלת הכניסה לדירותיהם הקטנות, פונה לסמטה.
באחת הדירות, דלה ובעלת ריח של טחב בן מאות שנים, גרה אחת
מהסבתות הרבות שלי. אישה זקנה. צברית, בעלת מבטא וחיתוך דיבור
של תחילת המאה שכה ערב לאוזני. והעברית שלה רהוטה וארכאית, עד
שבא לבכות מאושר כששומעים אותה מדברת.
בכל קיץ במשך יותר מעשרים שנה, אני מגיעה לשפשף את עכוזי על
אבני הסמטאות של צפת כשבידי בלוק ציור ופנקס רשימות. נהדר
להתבטל כך במשך שעות בכל יום ולנשום אויר ספוג היסטוריה רחוקה
וקרובה, לנשום אוירה מיסטית של קבלה וקדושה, לצפות בברסלבים
ובתמהונים לרוב הפוקדים את המקום ולקשור שיחה בטלה עם עוברים
ושבים.
מקום מושבי על המדרגה הגבוהה ביותר בסמטה הכחולה, ממש מול פתח
ביתה של הסבתא אסתריקה.
בכל בוקר כשאני מגיעה לסמטה, דלת ביתה מוגפת. אבל בוקר אחד,
בדיוק בשמונה ושלושים הדלת נפתחה ואסתריקה יצאה, פרועת צמתה
הלבנה הארוכה, לבושה בחלוק הכחול המרופט הרכוס ברישול על כתונת
לילה לבנה מפלנל מעוטרת בהדפסי ורדים. בחיוך מאיר פנים היא
אמרה "צפרא טבא" ולא על דרך המליצה הוסיפה, "ישתבח שמו, איזה
בוקר נהדר". היא אינה מדברת אלי. היא בשיג ושיח עם הבורא,
מתעלמת כליל מקיומי.
מיד אחר כך היא סוקרת את העציצים, מתכופפת להסיר עלים יבשים
ומתבוננת בהם בהנאה, תוך שהיא קוטמת בידיה עלי נענע לכוס התה
של הבוקר, אותה תלגום ארוכות כשהיא יושבת על המדרגה בפתח ביתה
מכונסת בעצמה. שנים ישבתי שם וצפיתי בה, מנסה לנחש קורותיה,
רוקמת לי סיפורים אודותיה ומתענגת לי על התמונות הבדויות
במוחי.
לאחר זמן מה, הייתה הסבתא קמה באנחה קלה תוך שהיא מיישרת את
חלוקה על הכתונת, סוגרת את דלת חדרה האפלולי ונעלמת.
אני ממשיכה לשבת שם, תוהה; איך עובר עליה יומה, מי יבוא לבקרה,
מתי תצא ולאן.
סבתא אינה יוצאת מביתה.
יום אחד, בערך בעשר בבוקר, מקיש אדם על דלת ביתה. סבתא אינה
עונה. הוא נראה מוטרד ומקיש בחוזקה ואומר: "אסתר פתחי לי זה
אני, דוד מהרווחה" (כך נודע לי שמה) ואסתר עונה לו בשלווה:
"אני יודעת מי אתה... אינני פותחת את דלתי. לך לדרכך ואמור
לאלה ששלחו אותך שאני אמות בבית בו חייתי כל חיי".
דוד פנה אלי: "איזו אישה עקשנית זו... חיה כאן לבד, אין לה אף
אחד ואינה מוכנה לעבור לתנאים טובים יותר שאנו מציעים לה בבית
האבות". שתקתי. לא הייתי בטוחה שהוא מדבר אלי... ובכלל, מי אני
לה? מי אני לו?
זמן קצר לאחר שפנה והלך לדרכו, נפתחה דלתה של סבתא בהיסוס. היא
הציצה מבעד לדלת: "הלך?"
הנהנתי בראשי וחייכתי.
סבתא, שבינתיים סרקה שערה וקלעה מחדש צמתה הלבנה יצאה לטאטא את
פתח ביתה ואף המשיכה לטאטא חלק מהסמטה שמול ביתה, תוך שהיא
ממלמלת לעצמה: "בית אבות... מקום לשבת בחברותא ולחכות למלאך
המוות"... "את הדירה שלי הם חומדים הממזרים האלה מהעירייה, אין
להם סבלנות לחכות שאתפגר".
ואז נפנתה אל ביתה ושבה כשבידה מעטפה קמוטה. היא התיישבה על
המדרגה ובידיים בוטחות פתחה אותה והוציאה מכתב. "זה מהבן שלי",
אמרה במבט מלא געגועים. "קיבלתיו לפני מספר ימים מהבן של
פרג'י, הדוור של הסמטה, את יודעת... הוא מזמין אותי לבקר
אצלו... הבן שלי" אמרה בחיוך ומבטה נע ממני שוב לנדוד במרחקים.
"תשתי כוס תה?" שאלה פתאום, כשהיא קמה ונכנסת לביתה לשפות
הקומקום על הכיריים. כעבור מספר דקות יצאה עם מגש נחושת ועליו
קומקום מפוייח, שתי כוסות זכוכית שהתמצית הכהה כבר נמזגה לתוכן
ושתי צלוחיות פורצלן פרחוניות. באחת מספר קוביות סוכר ובשנייה
עלי נענע. היא הניחה את המגש על שרפרף העץ הקטן ליד פתח ביתה
ואמרה בפנים מחייכות: "בבקשה, מזגי לעצמך את המים במידתך".
ישבנו שם שותקות, לוגמות מהתה כשלפתע הוציאה שוב את המכתב מכיס
חלוקה; "אנא ממך, קראי את המכתב בקול, עיניי כבר אינן כל כך
טובות".
לקחתי את המכתב וקראתיו בפניה המחייכות בדמעות.
במכתב שנכתב לפני יותר משנה מספר הבן, שחי באוסטרליה, לאמו
הקשישה כי עומדים לערוך לו מסיבת יום הולדת גדולה בקהילה לקראת
יום הולדתו ה- 80. הוא מתאר את ההערכות למסיבה ומזמין את אמו
לבוא ולחוג עימו את יום הולדתו.

"נו...." שאלתי אותה, "נסעת למסיבה?" "לא" היא אמרה לי "לא
הייתה מסיבה. הבן שלי, נשמתו עדן, הלך לעולמו כשבועיים לפני
המסיבה".

"התכוונת לנסוע לאוסטרליה?" שאלתי.
"בוודאי" ענתה. "את יודעת, לפני עשר שנים, אפילו בטבריה
הייתי".

-------------------------------------
תודה ל"אביבית" שעזרה בשיפור הטקסט ובעריכתו

ותודה ל"אחד העם" שהעיר הערות שסייעו בשכתוב הטקסט.