ישבתי עם סבתא זושה בבית הקפה השכונתי.
אני מלאת עליצות לוגמת את הקפוצ'ינו עם שתי כפיות סוכר, מזמינה
עבורה את כוס התה השנייה, חשה כי היא מהורהרת משהו, מצב רוחה
משונה. לא ממש הצלחתי לזהות את הרוח הזו שריחפה על פניה. זושה
היתה עטופה בהבעה של חלום היה לה מין חיוך של "פולנייה" שמבשלת
נקמה ואז פתחה ואמרה כממתיקה סוד:

"זהו, פתאום אני מבינה. איש אינו מתעסק עם מטורפים. לכל היותר
מנידים ראש, לובשים הבעה של נו... אין מה לעשות, היא מטורפת
זאת".
את יודעת? היא ממשיכה למלמל לעצמה:
"ממטורפים לא מבקשים הסברים. מניחים להם, מתרחקים מהם.
ממילא אי אפשר להבין...
הרי, ההסברים שלהם ממילא כל כך מטורפים ולא הגיוניים".
שוב שקעה בהרהורים ורחקה ממני לעולמות אחרים. ואז הציתה
סיגריה ותוך כדי שהיא מסיטה את עינייה לעבר חלון בית הקפה
הפונה אל הרחוב ההומה, יונקת את העשן בתאווה נושפת אותו
באיטיות ואומרת בלחישה נחושה:

"אני אכריז על עצמי מטורפת, אז כל פושקי השפתיים, אטומי השכל,
ינודו בראשם החלול, יצקצקו בלשונם ויפליגו בשבח הנפטרת, ז"ל".

אני מביטה בה, באשה החכמה הזו, מנסה להסתיר את תמיהתי ולקטוע
את חוטי הטירוף המושכים בה:

"זושה, התה שלך מתקרר, שתי אותו. להזמין לך עוד משהו?"

אני רואה אותה מחייכת אל עצמה בהנאה זדונית ומתרוננת.

"ככל שאני חושבת על כך" היא ממשיכה:

"כמה נוח להיות מטורפת. איך לא חשבתי על כך קודם?
מטורפת עם תעודה וגימלה, נכות דה-לוקס. תקשיבי לי היטב"
היא אומרת כשהיא פונה אלי:
"עם מטורפים לא מתעסקים. כל המסכות מתקפלות.
האמת יכולה לצאת מאפלה לאור גדול, אפשר לדבר פתוח על הכל
כמו לעמוד עירומה ברוח..." ואז לקחה את שקית הסוכר קרעה אותה
בדייקנות, באיטיות רבה, שפכה את תוכנה אל כוס התה ובחשה, בחשה,
בחשה ועם כל בחישה כזו הכוס עלתה על גדותיה וגם היא.

הדוק שכיסה את עיניה הירוקות לפני רגע, נעלם.
זושה שתתה את התה וכשסיימה את הלגימה האחרונה, שבה והייתה
כתמיד.

מעולם לא שבנו לדבר על טירוף.