בהשראת 'מר-נפש' של אורי שטיין -http://stage.co.il/s/46637
---------------------------------------------------------------------------------

מתחת לשרוול הפולובר החזקתי תמונה של האבא הביולוגי שלי. כבר
שכחתי כמעט לגמרי איך הוא נראה.
מתחת לשרוול השני החזקתי סכין.
הרחוב היה ריק לגמרי, ובשקט הזה של בין המאוחר בלילה למוקדם
בבוקר יכולתי לשמוע את סוליות הנעליים שלי בכל פעם שנגעו
ברצפה.
הלכתי בצעדים אוטומטיים בלי לחשוב הרבה לאן אני הולך. פשוט
הלכתי וידעתי שבסוף אני אגיע.
מהקור, לא הייתי מסוגל להתרכז בשום דבר, לא הייתי מסוגל לחשוב
על כלום.
הלכתי בראש כפוף, מתנשף בכבדות, מתחמק מאורות פנסי הרחוב כמו
חושש לחשוף את עצמי למישהו. אבל בשעה כזאת כשתריסי כל הבתים
היו מוגפים וצמאים לעיניים מציצות, נראה היה כאילו אין לי אל
מי להיחשף בכלל.
רק החתולים המיוחמים שיללו עד שנחנקו אירחו לי חברה לא רצויה
ברחוב.
מרחוק ראיתי אורות של מכונית מתקרבת.
נדבקתי לצד הימני של המדרכה כדי לצאת מתחום הראייה של אורות
המכונית, לא בשביל שלא יראה אותי הנהג אלא בשביל שלא יראו אותי
כל אלה שלא מציצים דרך התריסים המוגפים.
התנועה החדה לימין המדרכה הבהילה חתול לבן שישב מרוכז כולו
בליקוק עצמו. הוא הביט בי בעיניים דרוכות ואז במכונית
המתקרבת.
היא כבר הייתה מספיק קרובה כך שהחתול וודאי זיהה כי היא שחורה
ועוד לפני שהספיקה לחלוף לקח אויר ושיחרר אל המדרכה יריקה.
מן אמונה תפלה שכזאת.
המשכתי ללכת כמו מכונה שיש לה מטרה לבצע אבל לא מסוגלת לעשות
ניתוח הגיוני של התהליך ושל הביצוע עצמו.
אחרי עשר דקות נוספות כבר עמדתי מחוץ לדלת הנעולה שלו. תמונה
קצת ישנה ודהויה של הפרצוף המחויך שלו בשרוול הפולובר שלי.
צלצלתי בפעמון.
הוא חסך לי הרבה עבודה שחורה בכך שפתח לי את הדלת בעצמו. הוא
עמד בעיניים כבויות מעייפות, לא בפרצוף מחויך, את הפרצוף
המחויך הזה הוא כנראה שומר לתמונות. שלפתי את הסכין ממתחת
לשרוול והפכתי את הפרצוף המופתע שלו לתנועת שפתיים חסרת קול של
כאב, של בטן נפתחת לשתיים.
"כבר המון זמן אני מת לפגוש אותך, אתה סובל?", לחשתי לו לתוך
האוזן לפני שהפסיק להתפרפר "זה בשם חרדת הנטישה שלי...".
ניגבתי את סוליות הנעליים בשטיחון שלפני הכניסה לבית ורק אחר
כך הסתובבתי והתחלתי ללכת.
חזרתי הביתה באותה הדרך בדיוק, הולך מתחת לפנסי הרחוב ונהנה
משניות התהילה המעטות שבהן זכיתי ללכת באור הזרקורים. לא
הרגשתי טפשי, לא הרגשתי רוצח.
הרגשתי טוב. טוב מאוד.
הרגשתי יותר מידי טוב מכדי לשים לב שאני דורך על היריקה שהשאיר
כמה דקות קודם לכן החתול שליקק את עצמו. ברגע הראשון גם לא
שמתי לב שהוא עדיין יושב באותו המקום, מלקק ומלקק ומלקק, כאילו
הוא כל כך רוצה להפסיק אבל נתקע בתנועה הזאת ולא יכול לצאת
ממנה.
בין כל המחשבות והתמונות שרצו לי בראש, עלתה בי המחשבה שהחתול
הזה שראה אותי עובר על פניו לפני עשרים וחמש דקות, לא יודע
שבזמן הזה שחלף הספקתי לרצוח את האבא שלי, האבא הביולוגי שלי,
וליהנות מזה.
העפתי מבט אחורה והסתכלתי עליו. הוא הסתכל עלי בחזרה.
אני יכול להישבע ששמעתי אותו לוחש תפילת 'קדיש'.