הגיבור שלי במיטה. כבר שבוע שהוא שוכב במיטה וקם רק לסיבובים
בין המקרר לשירותים. הוא לא רואה טלויזיה, לא קורא ספר, רק
שוכב שם וחושב, אולי הוא אפילו לא חושב, רק שוכב במיטה, לוגם
בירה ולועס בוטנים. ביום טוב הוא ישן מעל שתיים עשרה שעות,
ביום רע הוא לא ישן, רק לוגם בירה, מרחם על עצמו וחושב על
אנדז'י שצ'יפיורסקי שאמר שאדם בתחילת שנות העשרים לחייו לא
צריך לחפש את האושר שלו בתחתית הכוס, ובאופן מסוים הוא מסכים
איתו, אבל עדיין חושב שיש דברים טובים לא פחות שניתן למצוא
בתחתית הכוס. הגיבור שלי בתחילת שנות העשרים לחייו והוא לא
יוצא מהמיטה, הייתה לי סיבה טובה להניח אותו שם אבל אני כבר לא
זוכר אותה, אני רק יודע שהוא בתחילת שנות העשרים לחייו ושהוא
במיטה.
הגיבור שלי נוסע באוטו, עם אביו, משמע הוא כבר לא במיטה. הוא
נוהג וידו מחוץ לחלון. הם תקועים בפקק על דרך השלום, הוא עצבני
ומקלל את כל הנהגים שסביבו. הוא סוגר את החלון ומדליק את
המזגן. פונה ימינה ליגאל אלון. הגיבור שלי לא לבד, הוא אחד
מתוך מיליארדי גיבורים שנוצרים כל יום, רק בישראל נוצרים שלושה
גיבורים חדשים בכל שניה, ואם נוסיף להם גם את התינוקות שנולדים
ואת הזקנים שמתים נקבל מספר דמיוני של גיבורים שנבדלים זה מזה
וזהים זה לזה באותה המידה. אבל כל זה לא מטריד את הגיבור שלי,
הוא יוצא לכיוון הבורסה וחושב כמה שהכל מרגיש לו כמו שיר של
מאיר אריאל, רק שאבא שלו לא אומר שום דבר והזונות, הזונות בכלל
לא צריכות אהבה, הן צריכות כסף. הוא מחנה את האוטו בחשמונאים
ונגרר מאחורי אביו לאורך ז'בוטינסקי. חם והוא מרגיש איך הזיעה
זוחלת לו על המצח ועל הצוואר. אביו נכנס לבניין, הוא מתיישב על
פטריה ומדליק סיגריה. הגיבור שלי, בתחילת שנות העשרים לחייו,
הוא יצא מהמיטה וכעת הוא יושב על פטריה בז'בוטינסקי ומעשן
סיגריה, ואת כל הדברים האלה הוא כבר עשה כל-כך הרבה פעמים
בחייו שכבר יש לו בחילה, אבל הגיבור שלי לא מתרגש מבחילות.
הגיבור שלי יושב על ספה בסלון של חבר, סביבו יושבים עוד שישה
או שבעה מחבריו. הם בוהים בפלזמה, ליברפול משחקת נגד ווסטהאם,
גמר הגביע האנגלי בקארדיף, בניון עושה היסטוריה בתור הישראלי
הראשון שמשחק בגמר. חצי מהחברים של הגיבור שלי קופצים בעצמי של
קארגר, החצי השני קופץ כשסיסה מכניע את היסלופ. בין לבין הם
לוקחים לגימות גדולות מהבירה, מפצחים גרעינים, מעבירים ג'וינט.
הגיבור שלי הוא תרכובות של כל מיני אנשים שאני מכיר, גיבורים
ששמעתי עליהם וגם קצת אני עצמי. אפשר לחשוב שזהו סיפור
אוטוביוגרפי, והגיבור שלי הוא ההשתקפות שלי, אבל זאת תהיה
טעות, האמת היא שהגיבור נולד מתוך הגראפומניה שלי, כמו שילדים
רבים נולדים מתוך הגראפומניה של הוריהם, ועם הגיבור שלי נולד
הסיפור. כנראה שזה מה שמבדיל את הגיבור מהאנשים, לו יש סיפור,
ולאנשים יש חיים. ואולי בעצם אין בכלל הבדל. ג'רארד משווה בדקה
התשעים, המשחק הולך להארכה ואחר-כך לפנדלים, ליברפול מנצחת,
בניון בוכה. החבר'ה קצת עצובים בשביל בניון, סך הכל הוא אחד
משלנו. הגיבור שלי משועמם, זהו גבר הגביע האנגלי השניים עשר
שהוא רואה, ועוד שבוע הוא יראה את גמר ליגת האלפות העשירי שלו,
ובקיץ הוא יראה את גמר המונדיאל הרביעי שלו ותמיד זה אותו
הדבר, תמיד מישהו מנצח ומישהו מפסיד, מישהו בוכה ומישהו קופץ,
ומהבתים השכנים נשמעות אותן הצעקות ואותה הבירה נלגמת. הגיבור
שלי חושב על החיים שלו ואיך הם לא בדיוק הולכים בכיוון שהוא
היה רוצה שהם ילכו, והוא יודע שאין שום דבר שהוא יכול לעשות
בנידון אבל הוא עדיין ממשיך לחשוב את אותו הדבר.
הגיבור שלי במיטה, הוא נכנס אליה לפני עשרים דקות עם חברה שלו.
הוא מזיין אותה, רק שאני לא מצליח להחליט איך, האם הוא שוכב
מעליה, או לצידה, האם היא עומדת על ארבע והוא מאחוריה ידיו
תופסות באגנה, האם היא רוכבת עליו וידיו אוחזות בשדיה. אני
מצליח לדמיין אותה מתרכזת באורגזמה שלה, מנסה לתפוס את שבריר
השניה עם התנועה המדוייקת שיביאו אותה לסיפור, היא מנסה להפיק
את מירב התועלת מהגוף שלו. אני חושב שהגיבור שלי צריך שם, כי
אצל בני האדם לכל דבר יש שם, אפילו לדברים מופשטים. השם הראשון
שעולה לי בראש הוא אנטיוכוס, כמו השליט היווני, אבל זה שם תלוש
שבכלל לא תואם את אופיו של הגיבור שלי, ובניגוד להורים של
תינוק לי יש את הפריבילגיה להכיר את אופיו של הגיבור שלי לפני
שאני מעניק לו שם. אני רוצה שם בעל משמעות, שם שיסמל המון, אני
שוקל לקרוא לו צ'ארלס או האנק, על שם בוקובסקי אבל מתחרט.
מינוזה הוא השם הבא שעולה לי בראש וגם הוא לא מספק אותי.
הגיבור שלי מתנשף וחברה שלו נאנחת, פולטת צעקה קטנה, היא מצאה
את הנקודה שלה בזמן בעוד שהוא מהלך על הקו הדק שבין העכשיו
לאחר-כך. אחר-כך הוא שוכב ושוב חושב, הוא מיואש והבחילה שהוא
חש בזמן האחרון מתגברת ואיתה מתגבר רעב בלתי מוסבר, כך יוצא
שהוא רוצה לאכול ולהקיא בו-זמנית. חברה שלו מתחילה לשחק לו
בזין, נושפת לו על הביצים, היא מוכנה לעוד סיבוב, הוא אומר לה
שאין לו כח לאהבה, והיא אומרת לו שהיא לא רוצה אהבה, היא רוצה
זיון, זיון גדול. והגיבור שלי מזיין אותה וחושב שהחיים הם הקו
בין תהום אחת לזאת שאחריה, או פסגה אחת לזאת שאחריה, אבל מהו
בעצם ההבדל בין פסגה לתהום. חברה שלו אומרת לו שהוא לא מרוכז
ושהוא לא מתפקד כמו שצריך, הוא מתנצל. ואני רוצה להגיד לו
שיפסיק לחשוב אבל יודע שאין טעם. לגיבור שלי קוראים משה לוי,
הוא בתחילת שנות העשרים לחייו, הוא במיטה עם חברה שלו שדורשת
ממנה שיזיין אותה בגדול, יש לו שם בעל משמעות עמוקה.
משה לוי נוסע באוטו. זה אמצע הלילה ואלילי הרמזורים מאירים לו
בירוק. תוך רבע שעה הוא מגיע לשינקין ומחנה את האוטו. הוא נכנס
לפרילנד או למנזר ומזמין חצי גולדסטאר וצ'ייסר בלנטיין, סוף
סוף הוא מבין את תכליתה של ידו הימנית. אני חושב שכמו שהמצאתי
את משה לוי הייתי יכול להמציא גם בירה וויסקי, אבל כנראה שהרבה
יותר קל להמציא בנאדם, ובטוח שיותר קל להמציא אותו מאשר לשכוח
אותו. משה שמח, גם בגלל הרמזורים וגם בגלל ידו הימנית, הוא
שולף כסא ממקומו ומתיישב בטקסיות, לוגם את הבירה מהר מהר,
מוריד את הצ'ייסר זריז זריז. מזמין עוד סיבוב, חושב קצת על
שצ'יפיורסקי. מזמין עוד סיבוב, חושב קצת על פיטיגרילי. מזמין
עוד סיבוב, חושב קצת על כמה שהוא כלוא בתוך הבחילה שלו, כלוא
בתוך החיים האלה, כלוא בתוך כל הדברים שחוזרים על עצמם, כלוא
בתוך אותה המחשבה שמהדהדת כל פעם מחדש בראשו, כלוא בתוך הסיפור
הזה. יש רק קו אחד שהוא צריך לחצות על מנת לצאת ממצב אחד
ולהגיע למצב שני, שזהה בצורה מחליאה למצב הראשון. הוא מזמין
עוד סיבוב ופורץ בצחוק, היושבים סביבו מביטים בו בפליאה, כמה
מהם אומרים דבר מה, אבל הוא לא שומע כלום, הוא רק צוחק, משחרר
צחוק של מי שעבר את קו היאוש פעם נוספת, עכשיו רק נותר לו
לחכות למה שמגיע אחרי הצחוק. הוא מסיים את הבירה, מוריד את
הצ'ייסר. הוא נכנס לאוטו ונוסע הבייתה. משה לוי, בתחילת שנות
העשרים לחייו, נוהג שיכור לביתו, חוזר לעוד שבוע במיטה. הייתי
רוצה להרוג אותו, כי הוא לא מתפתח לשום כיוון, הוא לא גדל, הוא
לא מצטמק, הוא לא מתקדם לכיוון שום קתרזיס, ובכלל לא נראה שהוא
מעוניין להמשיך לחיות. אבל אני לא מצליח להרוג אותו. אני חושב
על שלושת סוגי החיים של אריסטו ומבין שמשה לוי מצא את הסוג
הרביעי של החיים, הוא לא רודף אחר האמת, ולא אחר הכבוד, וגם לא
אחר ההנאה, משה לוי לא רודף אחר דבר, משה לוי מאמין במינמום
תנועה. משה לוי, בתחילת שנות העשרים לחייו, נוהג שיכור לביתו,
הוא סלע, או אבן, או גרגיר חול.
משה לוי יושב עירום על החוף באוסטרליה. כמה גרגרי חול לתחת
ולביצים והוא לא מצליח להפסיק לגרד. הוא שומע גל נשבר, אחריו
שניה של שקט ואחריו עוד גל נשבר. התהליך הזה חוזר על עצמו עד
אינסוף. ומשה לוי יושב עירום על החול וחושב שפעם הוא מאוד אהב
מוזיקה, את כל הסגנונות, הוא היה מאזין למוזיקה בכל זמן ובכל
מקום, ועכשיו הוא שומע רק את הגלים נשברים ואת השקט. הוא מנה
להחליט מה מהם הוא אוהב יותר. לא הצלחתי להרוג את משה לוי, אי
אפשר להגיד שממש ניסיתי. אני חושב שמי שירצה מספיק ויהיו לו את
האמצעים המתאימים יצליח. בסופו של דבר יקום האלוהים שיצור אבן
כל-כך חזקה שגם הוא לא יוכל לשבור אותה ובאותה נשימה הוא יסתור
את היצירה של עצמו. ומשה לוי הוא בכלל לא אבן, הוא סתם גרגיר
חול. אבל גם אני לא בדיוק אלוהים. אז במקום להרוג אותו אני
שולח אותו לכפר נודיסטים באוסטרליה, זהו משל על המוות שלו, על
חוף האוקיינוס השקט, מוקף בנודיסטים צוחקים, חושפי איברים
מלאים, פיסות עור שזופות, מתוחות ומקומטות, עירומים כמו ילדים,
עירומים כמו מתים, עירומים כמו מזדיינים, עירומים כמו בחיפוש.
משה לוי, בתחילת שנות העשרים לחייו, יושב עירום על החוף, מקשיב
לגלים ולשקט, מגרד בביצים.