והנה תוכן של מכתב ווידוי אותו מצאתי על המדרכה לצד בדל סיגריה
ששרף וחרך מהדף מבלי שינזק הכתוב:

שוב שולחת אני את ידי החרושה קמטים ונהרות כחולים, רועדת,
רוטטת, אוחזת בעט... עייפה, עייפה מאד...
אותה מנת גורל נוגשת בימיי ולילותיי וחירותי הנותרת, היחידה,
היא על הנייר, נשפכת, נשרפת, נשפכת, נשרפת... אפס, ערכו המוסרי
של ווידוי זה, החותר אל האמת ובאחת נעלם כלא היה! האמת תמיד,
לעולם קשה מהשקר! אילו... (עיניי נחלי דמעה). חשבתי שלעולם לא
אבכה עוד בחיי!
(מציתה סיגריה נוספת). במשך חיי שקעתי למעמקי אימה נטולת
חלומות, אבודה בדרך ללא מוצא. משך שלושים ואחת שנים ושני
חודשים של ערפל ואפלה מאז אותו מעשה שטני שנתבצע בי, משך
שלושים ואחת שנים ושני חודשים נושאת את אות הקין על מצחי והפחד
שמא מישהו עלול לגלות את הסימן שהותיר בי, את המעשים שעשה בי
אבי לאורך שנים. בחיי נשבעתי כי לא אלד לעולם, ועתה בימי זיקנה
וליאות שוב הכה בי גורלי... בנ... בנו... מרצה את קיומי
בפרישות גמורה בתוך עצמי. תשושה ועם זאת מתנכרת לשינה, נמנומי
קצר, מרפרף ולא עמוק. עד היום אינני מצליחה להימלט משאת הנפש
האוחז בי בזוכרי את המראה ההוא ובחילה ממלאת את גופי התשוש.
אפס, מה נותר לו לאדם מאשר להסכין עם גורלו ועם זאת שוב לא
אוכל לכבוש את בחילתי... לא אוכל!
פעמים כה רבות בחיי התוודעתי אל הנייר על זיכרון זה, יונקת
בחוזקה מן הסיגריה אל ריאותיי ועם השאיפה האחרונה הייתי מציתה
את הווידוי.
אפס, זהו מכתב ווידויי האחרון. (הטלתי עצמי אל כיור המטבח מתוך
פירכוסים, התלבטויות והתכווצויות איומות שאחזו בגופי כל כך עד
שאחז בי הפחד כי הוצאתי מקרבי הכול.)
הבהלה והחרטה נטשו אותי והנפש מצאה מנוח, אבל הגוף מתמיד
בקשיותו ובטמטומו, מתעקש להחזיק מעמד שעה שהנפש משתוקקת מכבר
אל החמלה והשלווה.
כן! גמרתי בנפשי ובדעה צלולה לשים קץ לאימה, לא מצאתי העוז
בנפשי להמשיך ולחיות, נפשי נטרפה, נקרעה לגזרים, בגד עלוב שבלה
מכביסות מרובות - ועם זאת הכתם לא די שלא נמחה, אלא... בגילי
המופלג, הוא גדל וחדר בתוכי מחדש.  
שוב מתוודה אל הנייר - והירהור של דאגה עולה בי ברפרוף, ואשאל
את עצמי, ומה אם לא...
שלושים ואחת שנים ושני חודשים... ראיתי בו את קומתו ותווי פניו
של אבי. תעתוע אכזר של הטבע בידי הטבע. צחוק הגורל. יוצא חלציו
אשר נשאתי ברחמי, שתוי-הזוי, מוכה עיוורון, הכה בי וטימא אותי
ואת זכרי כפי שעשה זאת אביו לפניו. לא! אמחה את זכרו - אמחה את
זכרי!