ילד,
איך השארתי אותך מאחור
והרמתי עוגן אל עבר עולם ריק
נטול תוכן או תכלית, עולם אין מוצא בעיקר.
והתמונות שרצות כעת במוחי
מתחברות לדבר תמים ועצוב
שאני מזהה בבירור כעיינים שלך
היפות, הנוגות, שפעם חייכו אליי מקרוב.

ילד,
איך ברחתי מחופייך הקסומים
למחוזות של צער בכי וחרטה
ואיך הגעגועים שוב מכים בי כגלים בעין הסערה,
מטלטלים את ליבי הנה והנה בפראות.
לו רק ניחשתי את שאזדקק לחיבוקך כיום
אילו גם היו בי מידות של חוכמה או סיפוק
ולא רק חוסר יכולת להוכיר על הקיים והטוב.

ילד,
מפרשיי משוועים לרוח שתישא אותי אליך
אך היעדר הרוח מכה בי אמת כואבת,
חוף המבטחים שהצעת כבר לא פרוש עבורי
וספינתי הרעועה נשלטת כעת ע"י מזג אויר אכזר ונקמן.
ורק הדמעות שמציפות את ליבי מזכירות לי
כי פעם עוד הייתי מסוגלת לאהוב
ולהיות נאהבת.

ילד,
הו רב חובל מופלא שלי
שאיתו ספינתי לנצח שטה על מים רוגעים,
קרני השמש והבריזה המלטפת מטילות עלינו קסם טרופי עתיק
ואילו כעת הינני עוד מלח זרוק שטועה בדרך לא קיימת
וסערות רבות פוקדות ועוד ישובו לפקוד את ספינתי הממוטטת.
אין די לבכי ולצער על לכתי ממך
ועייניך העצובות ששוב עולות במוחי
לעולם לא יחדלו מלפסוק זאת.