טל התעוררה.
החדר היה חשוך, ורק כמה קרני אור חיוור הגיחו מהתריס הגדול
שכיסה עד החצי את החלון בחדר השינה. לעיתים קרובות חתכו הטיפות
את האור, ויצרו אפקט מערפל על קירות החדר, אפקט שגרם לה לרצות
לעצום את העיניים ולישון עוד קצת. היא התכרבלה בתוך עצמה,
מילמלה מילמול ישנוני ונדמה לכמה רגעים, מפעילה את חושיה אחד
אחרי השני.
היא מיששה את הצד הריק של המיטה. הוא עדיין היה חמים למגע,
הסדין יצא מעט מהמקום ושתי הכריות שהיו מנת חלקו היו ערומות
אחת על גבי השניה כשני צבי ים הפוכים.
היא הריחה את הריח שהשאיר הצד הריק של המיטה, ואת הקפה שבישל
במטבח, גלים של הל שהיכו בקולטני אפה אחד אחרי השני, מכריחים
אותה לחשוב על סיני ועל גמלים ועל שבת בבסיס ומסיבה תמוהה אחת,
גם על יורודיסני.
הצד הריק של המיטה הריח כמו רקפות מהולות במעט זיעה.
היא פשקה את שפתיה מעט, לשונה מלטפת את חיכה, טועמת את שאריות
היין, מעט מטעם הרוזמרין שדבק בתפוחי האדמה שהצד הריק של המיטה
היטיב כל כך לאפות.
ריח טוב, מעורר, של גשם מצא את דרכו לתוך פיה המופתע. טעם של
טחב ופטריות, זיכרון חושי של מגפיים אדומות, ושלוליות, ואבא
שלה שמקפיץ אותה משמיים לארץ, מחייך כשהטיפות הגדולות מוצאות
את דרכן אל מצחה הלבן, בוהה בה ובחיוכה המופתע.
היא ליקקה את שיניה והעריכה מה השעה.
גם טעם שפתיו עוד היה שם, בתוך פיה, מרקם מחוספס ועשיר, מגוון
של תכונות גבריות שסמרו את שערותיה הקטנות ביותר, צמררו אותה,
גרמו לכל נקבוביותיה לעלות על פני השטח ולטעום את הזריחה. לצד
הריק היה טעם של קוניאק משובח, של בשר כבש, של מי תהום, של
סיגר.
היא שמעה את הרעש הקטן שהקים במטבח. הקומקום זעק בבכי מר על
שהעירו אותו בשעה כל כך מוקדמת.
כלי כסף קטנים התנפצו אחד בשני ובכוסות, קול צעדיו מהמקרר
לארון ובחזרה הידהדו קלות במוחה. היא יכלה לשמוע את קולות
הגריסה הקטנים שהשמיע הסוכר בצנצנתו, את מפל המים הנשפך לתוך
כוסות זכוכית קטנות. קול תסיסה קל כשפגעו המים בקפה ואיזנו
מחדש תרכובות כימיות, מצבי צבירה, רגשות. רדיו הופעל אי שם,
מודיע על סופה כבדה, על תאונות דרכים קטלניות, הצפות, הצעות
נישואין.
מוזיקה החלה לזחול מתחת לדלת החדר אל אוזניה. הצד הריק של
המיטה שר לעצמו במטבח, שיר טיפשי של איזה בנאי או שניים, משהו
הרמוני, משהו עברי. משהו על כלבים.
הטיפות החלו לדפוק בעוז על שמשת החלון. ברד החל מוצא את דרכו
אל האדמה.
חמימות הציפה את טל כשריח ההל התגבר. היא הגבירה אחיזתה בעצמה
וחייכה.
הטיפות הלמו בחלון. הרעש געש בחדר. הצד הריק של המיטה שר בקולי
קולות. ריחות זיעה, רקפות, יורודיסני והל הלמו בה מכל עבר. גלי
חום עברו בגופה הלבן, העירום. קול שירתו נשמע מתקרב. צילצולי
כוסות על מגש חדרו מולקולות. המסדרון רעד כשצידה הריק עבר בו,
מהדס, נזהר לא לשפוך את הקפה, שר לעצמו בגרוניות כמעט אופראית,
שואף חיים לקירבו, מכה בה תורת חיבתו.
היא פשקה את שפתיה מעט יותר, עיניה עצומות, מחייכת, רועדת
כולה.
היא שמעה את הדלת נפתחת. חריקת הצירים התמזגה עם צלצול המגש,
פליטת קללה קטנה כשהקפה נשפך לו מעט במעידתו.
השירה נפסקה. הרדיו נדם. ריח ההל נעלם. זרם של אוויר מקפיא
מילא את חלל החדר, נכנס אל בין אצבעות רגליה וסימרר את ברכיה,
גורם להן להכות אחת בשניה באין אונים. בפיה נותר טעם מחלחל של
בוקר.
היא פקחה את עיניה ובהתה בסף חדרה הריק.