הוא האוויר שהיא נושמת,
הוא מי הגשם ששותה.
הוא המזון שהיא אוכלת,
הוא כל מקור הווייתה.
הוא ממלא את כל סדקיה,
הוא מטייח את הסדקים.
משלים את כל חסרונותיה,
ומגרש את הפחדים.
ובתנועה גם אם שולית היא,
הוא מתקן את שנשבר.
ובמגע עדין ממשי,
מוחה את כל מה שעבר.
מחיוכו היא מתפוגגת,
מצליל קולו היא נמסה.
היא לא תשכח אותו אף פעם,
היא כבר אפילו לא מנסה.

והוא יחיה במחשבותיה,
והוא לנצח שם ימשול.
ניזון מכל דימיונותיה,
והיא תיתן לו את הכל.
ומבפנים היא נהרסת,
היא מתה בעודה חיה.
לא מוותרת על הרגע,
שבו אולי יהיה שלה.