החננו את המסחרית בצד וכבר שמענו קולות רמים, ממש צעקות.
גילינו פתח שמאחוריו הייתה גדר, כמו דלת סתרים לא מוצלחת, אבל
מבלבלת במקצת. קיפלנו אותה ונכנסנו. אחד מהם קיבל את פנינו
בצעקה רמה; הוא נראה כמו מנהיג כנופייה מזדקן. נכנסנו לצריף
בליווי אחת מהן שניסתה להכנס בכל מחיר, אבל האחראית סילקה אותה
וחסמה את הדלת.
הצעקות התחזקו בבליל של קולות וצלילים: "קח אותי !" "קח אותי
!" "קח אותי !"...
הריח היה חזק ולא נעים, מעין ערבוב של קיא עם אוכל רקוב.
הסתכלנו עליהם ובעיניהם הגדולות, מגדול עד קטנטן, והקשבנו
לצווחותיהם הרמות, מתחננים להשתחרר, רוצים להעניק הכל, רק לצאת
מפה. לשונם משתרבבת כמו אדם ההולך במדבר תקופה ארוכה ללא מים.
האחראית בעטה בסורג: "שקט !"
השתררה דממה. פרצופיהם שינו את הבעתם לכשל ילדים נעלבים
ומתנצלים על מעשה קונדס שעשו. יצאנו משם בליווי קולני, הדומה
לקונצרט של פאברוטי עם גאנס אנד רווזס, יו-2 ומושיק אפיה.
פתחנו את הגדר, נסענו, הסתכלנו מרחוק על המבנה והקולות
המתרחקים של הכלביה.