כבר פעם שנייה השבוע שאני שוכב במיטה ובוהה בעולם העקום הזה.
אני לא יודע במה אני נזכר, אני פשוט מריץ את כל ההיסטוריה בראש
שוב ושוב עד שהעיניים שלי נפתחות ביום אחר לגמרי. אני נזכר קצת
בסבא שלי, אני נזכר איך הפסקתי להאמין בכל דבר שאפשר להאמין
בו, אני נזכר ברוסיה שלי, מבית הקפה ההוא ליד החוף.

בגיל שלוש עשרה בערך, סבא שלי אמר לי שכל הרוסיות שקרניות. אמר
שצריך לעשות כמו שהוא עשה כשהוא היה צעיר, ולבדוק דבר ראשון
שלבחורה רוסיה יש שלושה מפתחות - אחד לבית, אחד לעסק ואחד
לאוטו, ורק אז בכלל לדבר איתה. כמה שניות אחר כך הוא נתן לי את
הקריצה הידועה שלו, הקריצה שמזמנת צחוק כמו השלט המהבהב אצל כל
אחד מהמראיינים דאז. אם אני זוכר נכון, זאת הייתה האנקדוטה
הראשונה שלי.
כמה דקות אחר כך ישבתי איתו מול הופעת סטנד אפ בערוץ הרוסי רק
כדי לשמוע את הצחוק הילדותי שלו לכמה דקות. בדיחה אחת הצחיקה
אותו במיוחד, משהו על דייג רוסי והחלקה על הקרח. עד היום אני
לא מבין יותר מעשר מילים ברוסית. לקח לי כמעט חודש להמציא את
הבדיחה שעוטפת את הדייג הרוסי בהחלקה על הקרח.

בגיל חמש עשרה תפסו אותי שני רוסים ליד התחנה המרכזית בחיפה.
אחד החליט שהצוואר שלי יכול להתחבר בצורה נפלאה ליד שלו, השני
כבר הגיע לשלב של התקשורת המילולית. "אנחנו משטרה סמויה", הוא
אמר, "רק בודקים שהכל אצלך בסדר. מה יש בכיס?". הבנאדם מחטט לי
בארנק, שואל שאלות מתעניינות בעליל לגבי כל נייר ונייר ואפילו
טווה לו איזו שיחה סתמית, כאילו כלום, שלושה חברים מחכים
לאוטובוס. אפילו בדיחה ביקש, ביקש וקיבל. משהו על דיג רוסי
והחלקה על הקרח, משהו שנגמר בבעיטה כמה שיותר חזקה במרכז הברך,
וחבר ספק אילם ספק מפגר שמסתפק בכל מיני תנועות לא מובנות עם
הידיים, ומסתכל עלי הולך בשביל לכיוון הדר, כשהחבר שלו צורח
כמו כל דבר שחוט על הרצפה, ממש ליד השלט של קו 24. עשרים שקלים
שלי עדיין נשארו לו ביד. זאת, למיטב ידיעתי, הייתה האנקדוטה
השנייה שלי. בדיוק שבוע אחרי שהסיפור הזה הופץ בכל בית הספר,
נגעתי בפעם הראשונה בפטמה של עינת. לא יודע כמה מאיות עברו
מהרגע שהצעתי עוד קצת התקדמות ועד שהיא דחפה אותי מעליה, אבל
אני זוכר לגמרי בבירור את התיאום בין הקריצה שלי לאחר מכן,
והחיוך התמים שלה.

אומרים שזה ככה במשפחה שלנו. אומרים שהכבוד עולה על כל דבר
אחר. אומרים שהוא יכל פשוט לתת את התכשיטים ולצרוח לעזרה,
ומישהו מהשכנים כבר היה שומע, אבל עכשיו זה כבר לא כל כך משנה.
חודש, כמעט חודש הוא שכב בבית חולים. בשבועיים הראשונים הוא
בכלל לא ראה, כי שתי העיניים שלו התנפחו למימדים בכלל לא
רציונלים. בשבועיים האלה חצי ממחלקת האחיות הסתובבו עם עצמות
לחיים כחולות, עדויות אילמות למה שקורה כשמתקרבים לסבא שלי
אחרי שעבר מה שעבר. שכב שם בחדר ענק לבד, חדר הפרוטקציה. שכב
ודיבר לעצמו בשפה שרק הוא מבין. מנהל בית החולים הסתובב
בעצבנות בכל שעה ערה שלו במחלקה ובדק אם הכל בסדר, ולא עזב עד
שאבא שלי אמר לו ללכת. אמרו שאין שום נזק מוחי, אמרו שהבנאדם
פשוט מפחד, ובגלל זה כל המלמולים וההתפרצויות האלו. אבא שלי
התחיל כבר לצרוח בשלב הזה, אז המנהל סידר עוד כמה בדיקות.

שני רוסים, זה סך הכל. חזר הביתה עם סבתא שלי, והם חיכו להם
בכניסה. ממה שסבתא שלי מספרת, הוא כבר התחיל להוציא את הכסף,
אבל אז היא ניסתה להתקרב אליו ואחד מהם פשוט נתן לה אגרוף.
אומרים שזה ככה במשפחה שלנו. אומרים שככה אני כבר מלידה, וחבל
לנסות להילחם בזה. באותו הרגע סבא שלי תפס את האגרוף שפגע
בסבתא שלי, ושבר ארבע אצבעות ממנו. הם היו סתם שני בחורים בני
עשרים פלוס שראו אישה עם תכשיטים והלכו על אינסטינקט, אז גם
נשק לא היה להם. אחד התחיל להרביץ לסבתא שלי, השני לסבא שלי,
ואחרי הלבנה שסבא שלי הציג בפני הראש של הרוסי שלו, שניהם עברו
לסבא שלי. חודש שכב בבית חולים. שכב עם יותר משככי כאבים מאשר
דם, בנאדם קצת לפני גיל שמונים. אחד השכנים מצא אותם עשרים
דקות אחר כך, כל אחד בשלולית דם אינדיבידואלית.

ביום הראשון ששניהם היו בבית לאחר החודש שלו בבית החולים, סבתא
שלי בילתה כמה שעות טובות רק בצרחות על סבא שלי, הבהרות שהוא
כבר לא ילד, והוא היה ככה קרוב להגמר. הוא רק ישב שם, חייך
וקרץ לי. איכשהו, זאת הייתה האנקדוטה השלישית שלי. אפילו אז,
אחרי שעברו את כל זה, עדיין באותו תסריט. הוא עושה שטויות, היא
צועקת. הוא צוחק, והיא אחריו. סבתא שלי יצאה מזה עם כמה שטפי
דם זמניים באיזור העין, סבא שלי קיבל שבץ לאחר דימום מוחי
ממושך. נפטר, בדיוק שלושה חודשים אחרי.

קצת לפני גיל שמונה עשרה יצאתי עם כמה מהחברים שלי לאיה נאפה.
עוד לא עברה שנה מאז שסבא שלי נפטר, ולראות את אבא שלי מסתובב
מהורהר באופן קבוע עם כיפה על הראש לא הוסיף המון להתלהבות.
קצת לפני שנכנסתי לטרמינל אמא שלי אמרה לי לחזור לארץ כושי.
אבא שלי נתן לי נשיקה, ואמר לי שגם לחזור אני זה בסדר, אבל
יותר טוב כושי. הקריצה שהגיעה אחר כך פינתה את השמיים ככה
שהגענו עוד לפני שהספיקו להגיש את המיץ תפוזים.

בלילה הראשון באיה נאפה פגשתי את הרוסיה שלי. זה נראה קרב די
הוגן, ארבע לפנות בוקר, שלוש רוסיות חצי שיכורות ושלושה
ישראלים שיכורים לגמרי. "אתה!", היא אמרה באנגלית עם מבטא כבד
להפליא, "מאיפה אתה?". אין רבים ויחיד באנגלית, ויצא ככה שהחבר
שיודע אנגלית ברמת כיתה ה' ענה "אנחנו נמצאים בתוך הישראל".
"בוא, שב כאן", היא אמרה, ברקע המבטים ההמומים של שתי החברות
שלה. שלושתינו ניגשנו, ומהר מאוד נשלפה ההוראה "שניכם לא, רק
הוא".

"ספר לי אנקדוטה,", היא אמרה, "ושיהיה מצחיק!". זאת הייתה הפעם
הראשונה בחיי ששמעתי שימוש אמיתי במילה, ועוד באנגלית. הדייג
הרוסי לא איחר לזנק אל תוך האוויר ועל החול. גם הבגדים של
הרוסיה מבית הקפה ליד החוף.
היה בה משהו טהור מדי. הייתה בה כמות של בטחון שנוצרת רק
כשבנאדם איבד מזמן את כל מה שיש לו להפסיד. היה לה שיער
בלונדיני מהסוג האמיתי ועיניים ירוקות יותר מכל גוון אחר שאי
פעם אראה. היה לה מחזיק מפתחות עם שלושה מפתחות, בובה של כלב
וכרטיס לחדר בבית מלון. היה לה משהו שריפאתי זמנית עם קריצה
קטנה.
בכל לילה חוץ מהלילה האחרון שיחקנו ברופא ורופאה, בכל לילה חוץ
מהלילה האחרון מצאתי עוד משהו חדש ברוסיה שלי.
בלילה האחרון באיה נאפה הרוסיה שלי נשקה לישראלי שלה על הלחי
וקרצה לו. ידוע שישראלים מפתחים עמידות מסוימת לתרופות במרשם
לאחר שימוש רצוף לזמן מה.

שבועיים אחרי שחזרתי מאיה נאפה תפסו את שני הבחורים. אחד מהם
הגיע למיון עם שבר חוזר באחת מארבע אצבעות שמעולם לא תועדו
בתיק הרפואי שלו. באותו היום שניהם כבר ישבו בתא מעצר.
אחד הקצינים הרים טלפון לאבא שלי, ועשרים דקות אחר כך אני, אבא
שלי ושני האחים שלו עוקפים כל דבר שאפשר בדרך לתחנה. אומרים
שככה זה במשפחה שלנו, שככה נהיינו מה שנהיינו. שנים שלא שילמתי
על ארוחה בעיר, שנים שהבעלים הגיש לי את האוכל אישית, חייך כמו
איזה ליצן לחברה שלי, וביקש למסור ד"ש להורים. הלוויה של סבא
שמביאה חצי מהעיר, אפילו החנייה מטר מהכניסה לבית החולים והחדר
הפרטי, אפילו זה לא הדליק לי את הנורה עד הסוף. לפעמים לא עוזר
לסובב את הנורה פנימה והחוצה, לפעמים פשוט עומדים באמצע החדר
וצועקים עליה שתידלק כבר. המבט שהיה לבחור ההוא בעיניים, הבחור
שלפני קצת יותר מחצי שנה זרק לעבר סבתא שלי אגרוף ולא ראה שום
השלכות לעניין, זה היה הרבה יותר ממאה וואט.


"לא הרבה לראש", הקצין אמר ויצא בשקט. אבא שלי אפילו לא טרח
לדבר, הוא הבן הבכור, וזה הכל. שניהם ישבו שם, מולנו, אחד כבר
התחיל להתרומם קצת והרים את היד החבושה בפוזיציה מעוררת רחמים.

לא נלחמו, השניים האלו. רק צרחו, אולי מכאב, אולי מפחד. האגרוף
הראשון הפיל אחד מהם, אבא שלי התחיל לעצב אותו מחדש, ושני
הדודים שלי לא התעכבו יותר מדי עד שהצטרפו. בשני לא נגעו
בהתחלה, הוא נשאר לשבת בצד אחר של התא ובכה כאילו כרגע קבר את
סבא שלו. רק בכה והסתכל על חבר שלו, שמגיע למנהרה לבנה זו או
אחרת. כסיימו עם הראשון, שרק התעקש להאחז בסורגים וליפול כל
פעם מחדש, השני התחיל להתחנן ברוסית. אבא שלי מבין רוסית, בין
מי יודע כמה שפות שהוא צבר בשנים שלו במשפחה הזאת, הוא ושני
הדודים שלי. הוא הבין אותו, אפילו יכל להסביר לו למה קורה מה
שקורה אם היה רוצה, אבל לא הוציא מילה. רק הסתכל עליו, הסתכל
עליו במבט שבחיים לא ראיתי. ידענו שזה האחד שניסה לחסל את סבא
שלי סופית, ידענו כמו שהוא ידע. אני הסתכלתי עליו, קלטתי בקושי
מילה מכל משפט מגומגם, ובפעם הראשונה בכלל לא היה אכפת לי.

מבטים מודאגים מהשלישיה ליוו אותי כל הדרך מדלת התא לבעיטה
שננעצה עמוק בתוך הבטן שלו. בעיטה אחרי בעיטה, אגרוף אחרי
אגרוף אחרי אגרוף. הכל יצא. כל התסכול וכל הכעס וכלום רחמים,
הכל יצא בצורה אחידה לכל עצם שהצלחתי למצוא. כשהיד של דוד שלי
תפסה לי את החולצה ואמרה לי להירגע קצת, לרגע, רק לרגע, ידעתי
איך זה, לשכב שם כמו סבא שלי, לשכב ולחשוב עם כל הזמן שבעולם
על מה שהיה פעם כבוד והיום רק מה שהולך פה ברגע זה. דחפתי את
דוד שלי בכל הכוח לעבר הקיר, והוא, שלא ראה דבר כזה בא אפילו
בחלומות הכי שחורים שלו, פגע באבא שלי ונפל. כשהתגבר על ההלם
הראשוני, קם והתחיל להסתער עלי. הוא נעצר מהר מאוד בידיו של
הצעיר מבין השלושה, שלחש לו משהו, ואז פנה אלי ואמר "אדם,
תקשיב לי, לא לראש אדם, בסדר?".

הבחור הראשון יצא עם כמה צלעות שבורות ושטפי דם פה ושם, לא
משהו רציני. הבחור השני כבר לא התעורר שוב, רק שכב שם במין
דממה דפוקה, נצח של כלום. ליד המיטה שלו תמיד הייתה אשה
מבוגרת, בוכה וצועקת ברוסית מול פניו, כאילו לא רוצה אפילו
שהוא יתעורר, רק שישמע. אחת האחיות אמרה לי שהיא מקללת את אבא
שלו, שבגללו כל הדבר הזה התחיל. אמרה שכנראה הלכו מכות בין
אסירים. "ככה זה במשפחות האלה, כמו ירושה", היא אומרת לי, אני
מהנהן.

"ואיך סבא מרגיש?", היא שואלת. "מצוין", אני עונה. סבא שלי מת,
רציתי להגיד לה. רציתי להגיד שסבא שלי מתחת לאדמה ואנשים הגיעו
בטיסות כדי להסתובב כמו מפגרים מסביב לקבר שלו, להסתובב כי הם
לא רוצים לגמור כמו העציץ הזה ששוכב כאן לידנו, כבול למיטה.
היא לא יודעת שום דבר על ירושה, רציתי להגיד לה. רציתי להגיד
לה שלא אכפת לי בכלל, זה מה שרציתי להגיד לה. רציתי להגיד שאני
בן שמונה עשרה, והדבר היחיד שעובר לי בראש זה כמה שאני מתגעגע
לרוסיה מבית הקפה ליד החוף.