[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיכל גרוסברג
/
חתול רחוב

כשהיא מצאה אותי הייתי ממש קטן, בן שנה, משהו כזה והיא ישר
לקחה אותי אליה הביתה, לא היססה אפילו לדקה, זה היה נורא
מצחיק, כי בדיוק כשהיא מצאה אותי גם הוא מצא אותו  וככה הכרתי
ביניהם.
בסוף, אחרי מריבה קצרה של מי ייקח אותי הביתה, היא נצחה והוא
הפסיד בכבוד ואפילו נענה להצעתה לקפה בביתה.
כשהגענו אליה הביתה התפנקתי על ספת העור הצרפתית שלה, לעזאזל
כמה שהיא הייתה נוחה, התרפקתי וליקקתי את עצמי ושכבתי לנמנם.
השארתי חצי עין פקוחה, כדי לשמור עליה, שלא יגע בה, הוא לא מצא
חן בעיני כל-כך, הוא גם קצת הפחיד אותי. לפני שהספקתי להבין מה
קורה הוא נישק אותה, רציתי לשרוט אותו בפנים המגעילות האלה
שלו, מה הוא נוגע בה בכלל, כולה פגישה ראשונה. אחרי שבועיים
הוא כבר עבר לגור אצלנו, כן, אצלנו, כבר התיישבתי והתמקמתי
אצלה די יפה: כל בוקר הייתי מעיר אותה בליקוק על הלחי כי הייתי
רעב ואז היא הייתה מוזגת לי חלב ובתוך צלחת כחולה משלי הייתה
שמה לי אוכל לחתולים, איזה טעים, ככה, כבד אווז על הבוקר, זה
ממש תענוג.
אחרי ארוחת הבוקר הייתי רץ לארגז חול, חופר, מטיל את מימיי
ועושה את צרכיי המוצקים. ארגז החול, שהשקיף מהגג שלה היה תצפית
מושלמת לתפוס כוסיות, ככה, כל בוקר הייתי שורק להן מלמעלה
"מיאווו, מיאווו", לעזאזל איך שהן רצו אותי חבל"ז.
באותו בוקר שהוא עבר לגור אצלנו הייתי ממש מופתע, היא אפילו לא
הודיעה לי, ירדתי מהגג לקומה הראשונה, ופתאום ספת העור הצרפתית
שלה נעלמה, "מיאווו, איפה הספה שלי??? איפה??" בכיתי והיא באה
וליטפה אותי, "מה אתה עדיין רעב? נתתי לך המון אוכל!".
"מיאווו, יא סתומה, מי מדבר על אוכל? אני רוצה את הספה!!!"
והיא לא הבינה, סתם מזגה לי עוד חלב בצלוחית שלי, טיפשה. ואז
ראיתי את הפרצוף המזוויע שלו סוחב ספה לתוך הדירה, גועל נפש,
ספה אדומה, אשכרה, הצבע הזה כל-כך הכעיס אותי, לקחו ממני את
הטריטוריה שלי, מיאווו. אחרי שהם סידרו את כל הדירה מחדש
החלטתי לנסות להיות ליברלי, אולי ילך לי בכל זאת להתחבר ל...
דבר הזה. התיישבתי, ניסיתי להסתדר, אך ללא הצלחה, חטפתי קריזה,
למה מה קרה?
"הוא השתין לי על הספה!!!" הוא צרח, חייכתי לעצמי, זה היה נורא
מצחיק איך שהוא הביט בספה ופער את פיו.
טראח! הוא בעט בי!
"תגיד לי, אתה נורמאלי? מה אתה בועט בחתול?" היא התעצבנה.
"הוא השתין על הספה שלי כוס אמוק!" הוא צרח בכעס.
"אז הוא אידיוט לפעמים, מה אתה בועט בו???" היא צעקה.
אני? אידיוט??? אני לא אידיוט!!! "מיאווו, תראה מה עשית, גרמת
לה לקרוא לי אידיוט", ונשכתי אותו ברגל.
הוא צרח מכאבים ואני נשפכתי על הרצפה מצחוק, איך שהוא קפץ! על
רגל אחת נדד מתחילת הסלון לסופו, איך שזה היה מצחיק!
היא הבטיחה לו שזה לא יקרה יותר, היא אפילו הסבירה לי שזה לא
היה יפה ושהוא מאד עצוב מזה, אז במיאו אחד וחביב הבטחתי לה
שיותר אני לא אעשה את זה, אני מבטיח.
אבל הוא לא סלח לי מאז, היו ביניהם מריבות בלתי פוסקות שצריך
להעיף אותי מהבית ושאין לי מקום שם כי אני בטח אשתין לו גם על
הפסנתר ומוסיקה הייתה אהבת חייו, אחריה כמובן, אז הוא ממש
פחד.
לפני חודשיים השלמנו, הוא היה מאד נחמד אליי, אפילו התחיל
למזוג לי חלב בבקרים ואני בתמורה ליקקתי לו את היד והפסקתי
לשבת על הספה האדומה.
לפני חודש הוא תפס אותי בצוואר, בדיוק כשעשיתי את צרכיי והעיף
אותי מהגג. הוא לא נורמאלי הבחור הזה, הייתי יכול למות מזה!!!
למזלי נחתי על הרגליים, ועליתי חזרה הביתה. ראיתי אותה בוכה
ושואלת אותו למה, והוא אמר שאני השתנתי לו שוב על הספה. איזה
שקרן!!! אז נשכתי אותו, לימדתי אותו שאני לא שקרן, אז הוא בעט
בי, אידיוט.
בוקר לאחר מכן הם רבו שוב, הוא אמר לה להחליט, שזה או הוא או
אני והיא בכתה. החלטתי לעשות לה טובה.
עזבתי ומאז לא חזרתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תשחיט אפילו
טיפת זרע
לשווא!
היה יכול להתפתח
מזה עם שלם.



שארית הפליטה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/10/00 1:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכל גרוסברג

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה