התיישבתי על הספסל והוצאתי את השקית מהתיק. לחם - גם אם הוא
קשה מחשיפה ממושכת לשמש ואינו למאכל אדם עוד - לא זורקים. עוד
לפני שהתחלתי לפורר אותו בידיים, החלה התקהלות מכיוון הנהר:
ברווזים, שחפים, ברבורים שחורים וכל מיני ציפורים מוזרות מכל
הסוגים.
"חברה, להסתדר בטור בבקשה!"
אבל הם, כמו בתוכניות פופוליטיות למיניהן, לא מקשיבים לאחרים
או למנחה, אלא רק לבטן שלהם. אני מתחיל לפזר את הלחם, זורק
פירורים לתוך ההמון, ורואה אותם מפוצצים אחד את השני במכות
בשביל פירורים, כמו במשחק רוגבי. זאת לא הייתה הכוונה שלי
כששמתי את פעמיי לכיוון הריאות הירוקות של העיר - ראיתי מספיק
רוגבי בחודשים האחרונים - אבל אני מוכרח להודות שהחבר'ה האלה
יודעים מה הם עושים, וזה יותר טוב מסטיבן סיגל (sea gull).
לפתע אני מבחין בתנועה מסוימת לכיווני - משהו חוצה את סלט העוף
הזה לשניים ומתקרב אלי במהירות - מה שזה לא יהיה, זה מפחיד את
יתר הנוכחים... אז אני פתאום רואה את הציפור הכי מוזרה שנתקלתי
בה מעודי: שחורה, קטנה, עם עיניים גדולות וזנב ארוך משל רוב
הציפורים, ואפילו אין לה נוצות! אני יודע מה זה. אני חושב שזה
נקרא... לברדור?.
"הי חבוב, איך הגעת לפה? מה, אתה חי פה עם כל העופות האלה?
איפה ההורים שלך?" תן לו זמן לענות, אני חושב לעצמי.
הוא מסתכל עליי בראש מוטה ועיניים גדולות ואז מסתכל על הלחם
שבידיים שלי ואומר: "האו".
"כן, את זה אני כבר הבנתי". אני מתכופף ומקרב נתח של לחם לפה
שלו, והוא בולע את זה בלי ללעוס. כמעט אכל לי את היד!
הוא מרים את הראש ושוב נותן לי את המבט הזה.
"עוד"? - שאלה רטורית - "הנה קח, בתאבון שיהיה לך". ממש אוליבר
טוויסט הכלב הזה...
חצי שעה עברה לה, חצי שעה של רגיעה, של רוח נעימה ופכפוך המים,
ורק לפני כמה דקות הכלבלב המצחיק הזה התיישב, או יותר נכון
נשכב, ליד הרגל שלי. הוא בטח עייף מללעוס לחם ולרדוף אחרי
ברווזים גדולים ממנו פי עשר.
הגיע הזמן ללכת. לא שיש לי לאן לרוץ - אחרי הכול, אני בטיול -
ובאדלייד (אוסטרליה) הכול עובר בעצלתיים, אבל די מיציתי את
עצמי פה ליד הנהר. קמתי, לקחתי את התיק והתחלתי ללכת חזרה
לכיוון העיר, כשלפתע אני שומע משהו מאחורי, כמעט מתחתיי:
נביחה. הוא עוקב אחרי!
"תשכח מזה, בחורצ'יק. אתה לא מכיר אותי, אני לא טיפוס של
כלבים. מקסימום אוגר, וגם זה בלחץ".
הוא נעצר ומסתכל למעלה, בעיניים שלי, וכאילו הבין מה אמרתי
נותן לי מבט עצוב, נעלב!
"לא, לא. אל תשחק לי אותה נעלב. אני פולני, אנחנו המצאנו את
השיטה הזאת"!
הוא ממשיך לבהות בי.
"נו, אני רציני, תחזור ל... מאיפה שבאת. יותר טוב לך שם. חוץ
מזה, אני לא פנוי לקשר עכשיו".
הוא משמיע יבבה ועושה 'אחורה פנה', ואני, שמח שכך זה נגמר,
ממשיך ללכת לעבר הגשר שמוביל לכיוון העיר.
שוב הרעש, העשן והנתיבים הצפופים. אני עומד על קצה המדרכה, ליד
מעבר חציה, והמכוניות שורקות לידי. הנתיבים פה צרים מדי - מה,
חסר להם מקום באוסטרליה?
פתאום אני שומע רחש קטן מבין כל המכוניות. אני מסתכל למטה
ורואה את הכלבלב יושב על הכביש, סנטימטר מהמדרכה וממני, מסתכל
עלי. איזה כלב משוגע! מיד התכופפתי והרמתי אותו, שבריר שנייה
לפני שאיזה הונדה עושה ממנו שטיח ועושה לי תספורת קצוץ.
"אתה רואה איזה משוגעים יש פה על הכביש? מה חשבת לעצמך? למה
אתה עוקב אחרי?" אנשים מסתכלים עלי מדבר איתו - צועק עליו -
אבל מצידי שיסתכלו. הוא מבין טוב מאוד את העברית שלי - עובדה,
הוא השפיל מבט עכשיו, כאילו מודה באשמה.
נו טוב, הנזק כבר נעשה, והבחור המסכן הזה חושב שאני אימא, או
דוד או הסנדק שלו ועכשיו הוא תלוי בי. אסור לברוח מאחריות,
ולמצפון שלי יש פה את כל הזמן שבעולם להציק לי... אז מה
עושים?... אימוץ! בטוח גם לאוסטרלים יש 'תנו לחיות לחיות' או
משהו כזה. יש פה איזה אלף לשכות מידע לתיירים - בטוח באחת מהן
מישהו ידע לאן לקחת אותו.
אז התחלתי ללכת, לא כ"כ יודע איך להחזיק אותו, אבל לא נראה לי
שממש אכפת לו. הלשכה הקרובה נמצאת 4 בלוקים מפה. בעודנו צועדים
ברחוב (אני צועד, הוא - בסתלבט), אני שם לב איך כולם מסתכלים
עלינו, ילדים מצביעים ותיירים יפנים מצלמים אותנו.
ואז פתאום צצה לה חבורה של בנות, שלדעתי הרגע ירדו מהמסלול
באיזו תצוגת אופנה, ניגשות אלינו ומתחילות לשאול אותי: "הוא
שלך?", "איך קוראים לו?", "בן כמה הוא?" וכו'. המום מתשומת הלב
הזאת, אני משקר שהוא שלי, קוראים לו... אוליבר והוא בן... שבוע
(מקווה שזה נראה הגיוני). אחת מהן ניגשת אלי ומציגה עצמה
כרייצ'ל, ומזמינה אותי לאיזה פיקניק שהבנות עורכות הערב בפארק
שליד הנהר, "ותביא את אוליבר".
"אתה ממש מגנט", אני אומר לו אחרי שהבנות הלכו, והוא מסתכל
עליי בחיוך ידעני שכזה, וחוזר לקבור את הפנים שלו בין הידיים
שלי. לא דמיינתי, הוא באמת חייך!
לפתע פתאום הרגשתי איך הטבע קורא לי. מה קורא? צורח! השלפוחית
שלי תיכף עושה חרקירי. אוליבר פתאום נותן ציוץ. אני עוקב אחרי
המבט שלו ורואה... שירותים ציבוריים... מדהים! אני נכנס
לשירותים, רץ אל המשתנה - קיר מתכת עם תעלה - ונפטר מכמה
ליטרים עודפים. בעודי מנער אני שומע זרימה, אבל אני האדם היחיד
פה! זה אוליבר - הוא הרים רגל ועשה את שלו בכיוון הקיר! "אתה
לא מנער?" אני שואל אותו, והוא בתגובה מרעיד את כל הגוף ומסתכל
עליי, כאילו ממתין לאישור שלי. מאיפה בא הכלב הזה?
אחרי 3 דקות, האישה בלשכת המידע שלחה אותנו לאיזו כלביה, ואחרי
16 דקות באוטובוס הגענו לשם. אוליבר נותן לי מבט עצוב, כאילו
יודע שנפרדים עוד מעט. "שמע, אולי, אם לא הייתי מטייל אולי
הייתי שוקל קשר ארוך טווח, כי אתה באמת בסדר גמור, אבל איך אני
אכניס אותך להוסטל? ומה עם אוכל, חיסונים, עיקור? אם לא תרחרח
איזו מזוודה מלאה כסף, אז אין מצב!"
נכנסים לכלביה, מקום מפחיד משהו, בהחלט לא נראה כמו 'תנו לחיות
לחיות', ואז ניגש אלינו איזה בחור במדים - זאת לא אגודה למען
חיות, זו כלביה עירונית! אי אפשר לצאת עכשיו, זיהו אותנו...
אני מסביר לבחור שמצאתי את אולי ושאני לא יכול לקחת אותו איתי,
והוא מצידו מסביר לי שכרגע יש יותר מדי כלבים והעירייה עורכת
מחר מבצע הרדמה למאות מהם. "אתה הסיכוי היחיד של הגור הזה
לחיות", הוא אומר לי.
באותו רגע נאלצתי לקבל את אחת ההחלטות הקשות והכואבות בחיי.
הנחתי את אוליבר על השולחן שביני לבין הכלבן, הסתכלתי בעיניים
העצובות של אולי ושחררתי אותו מאחיזתי בעוד הכלבן מחזיק אותו.
הייתי חייב לשחרר את הידיים, אתם מבינים? אולי לא מצא מזוודה
עם כסף...

זמן מה מאוחר יותר, שכבתי על המיטה בהוסטל ודמיינתי את אוליבר
בתוך כלוב קטן, ואיש עם מזרק ניגש אליו ו... הצטמררתי והתנערתי
מהמחשבה הזאת. אין טעם לחשוב על דברים כאלה, באמת שלא. הלוואי
שהייתי יכול להציל את כולם, אבל זה פשוט בלתי אפשרי. עכשיו
צריך לחשוב על... מה אני לובש לפיקניק? החלטתי לספר לרייצ'ל את
האמת. אני מרגיש ממש רע עם עצמי כשאני משקר לאנשים שאני עוד
מתכוון לפגוש...
הפיקניק היה הצלחה. אני התבודדתי עם רייצ'ל באיזו פינה, והבנות
האחרות... טוב, היה לי חבר שיטפל בהן בשבילי. הצלתי את החיים
שלו פעם. ברנש קטן עם שיער שחור ועיניים גדולות, כזה שבנות
מתות עליו...

אני כל כך שמח שהשארתי אותו אצלי. נכון, נאלצתי לשלוף את הארנק
בשבילו (כלוב לנסיעות, קולר, רצועה, חיסונים - אבל לא עיקור;
אני לא יכול לעשות את זה לחבר) - עלה כסף, ועוד יעלה - אבל
הצלתי אותו. אני לא יודע אם לאימא ואבא צפויה הפתעה כשאני
אחזור הביתה, בינתיים זו רק תקופת ניסיון. זה יהיה קשה תוך כדי
טיול, אבל אני בטוח שהוא מבין את המצב וינסה להקל עליי כמה
שיותר, אתם עוד תראו...
חוץ מזה, תמיד טוב שיש איתך עוד מישהו שמבין עברית...