יומני היקר, לא תאמין כשאספר לך שלמעשה את שלושת הימים
האחרונים ביליתי בבית החולים.
כן כמו שאתה מבין, אושפזתי.

זכור לך שסיפרתי לך ש"הוא" עשה לי פירסינג בפטמות?
זכור לך בטח שסיפרתי לך שמרוב צרות שהפירסינג עשה לי, על אף
הצער, נאלצתי להוריד אותם?
ואולי אף סיפרתי לך שהייתי בטיפול אנטיביוטי במשך שבוע, ולקחו
לי ביופסיה מהחזה?
למזלי הרב התשובות היו שאין לי גידול סרטני. ואני לא צריכה
לעבור כריתת שד.

התוצאות היו שיש לי דלקת מאוד חזקה בשד, והכול רק הלך והסתבך.
אי אפשר היה לעצור את ההתפתחות של הדלקת, הגוש רק גדל ונעשה
קשה מאוד, רגיש מאוד, ואדום כמו תחת של בבון. כמו שאי אפשר היה
לעצור את התדרדרות העניינים "בינו" לביני.
גוש בלתי ניתן למגע אצבע קלה.

הובלתי למיון, וכאן המשיכה מסכת הייסורים.
הכינו אותי לצום ולהרדמה כללית, למקרה של ניתוח.
דחפו לי בווריד את המחט הנוראית, שדרכה אפשר יהיה להזרים לתוכי
אינפוזיה של נוזלים.
בסופו של דבר למחרת בצהריים שלחו אותי סוף, סוף לחדר הניתוחים
להוצאת האבסס הגדול. הלוואי והיו יכולים לעקור "אותו" מתוכי
יחד עם המוגלה.
התהליך עצמו נעשה בהרדמה מלאה.
אני סירבתי להירדם, הרגשתי שאני צריכה להמשיך להישאר ערה,
פחדתי להרפות ולהפליג לעולם אחר, לעולם הלא נודע.
חשבתי לעצמי, זה הסוף, אני לא קמה עוד.

כשהתעוררתי וזה לא היה בכוחות עצמי, האחות באה וקראה כמה פעמים
בשמי.
הייתי באמצעו של חלום: "המנתח עשה לי עיסוי גוף מדהים ומרגיע",
מה הפלא שבכיתי בדמעות אמיתיות כשהתעוררתי?
לרגע לא הבנתי, "איפה אני"?
מנסה למצוא מישהו לשאול, "איפה הרופא שעיסה אותי"? רוצה
שיחזור.
קלטתי שאני בעצם שכובה במיטת חולים, בתוך חדר גדול, מתחת
לשמיכה מבצבץ הגוף שלי, הצד השמאלי כולו חבוש בפלסטר רחב וחום,
כמו איזה חנוטה מיצרית. כשבמרכזו מזדקרת לה גבעה חומה, כמו
חומת הגנה, על השד עצמו.
אחרי בדק גוף מקיף, התחילו אלחושים קלים של כאב דוקר, המסמנים
התעוררות של המקום המנותח.

מצויה בחדר ההתאוששות, מחכה לאח המסיע את המיטות לחדר אחר בבית
החולים, ששם יקלטו אותי לאחר הניתוח.
הוסעתי לחדר אשפוז יום. והוכנסתי לסקטור תשע. ממש קרוב לדלפק
האחיות.

מסתכלת סביבי, רואה שישנם בחדר הגדול עוד הרבה מיטות, לא
מאוישות, המופרדות רק על ידי וילון.
אחרי שכבר מוקמתי, התחילו המבקרים שלי להיכנס, אני כאובה,
מתעוררת מההרדמה, מרגישה את הבטן שלי רעבה מיומיים שלא אכלתי,
והכאב הולך ומתעצם.
זה היה השלב של זריקת ההרגעה הנכספת, "מורפיום" למזור.
חומר יקר ערך, שרק אחרי ניתוחים מקבלים אותו.
התענגתי על התחושה המדהימה של ערפול חושים נפלא. של ערפול
המוח, החשיבה, הכאב הרפה אחיזה,
התחלתי להירגע.

ריחפתי בין צללים של מבקרים, וקולות מסתובבים, חצי ערה, חצי
ישנה.
חבל רק שתחושת הסוטול ליוותה אותי לכמה שעות בודדות.
בלילה שכולם כבר הלכו והותירו אותי לבדי במיטה, במטרה שאוכל
לישון, גיליתי להפתעתי, שהמחלקה שהייתה כל כך ריקה כשהגעתי,
התמלאה בחולים, והחלל המחולק עם וילונות, מנוצל במלואו.
לישון, כבר לא ממש יכולתי.

בתוך תוכי התחלתי לשחזר את ההתחלה, איך הכול התחיל? מה גרם
למה?

הבנתי שעשיתי שטות, הבנתי שהלכתי כעיוורת אחרי הגבר שנתתי לו
לעשות את החירור בפטמתי.
הבנתי שנתתי לו לשכנע אותי לעשות מעשה, שלא היה רעיון שלי.
כל זה התחיל לפני למעלה משנה, כשהתחיל לטפטף לי טיפה ועוד טיפה
וסיפר לי על רצונו לפרסנג אותי בפטמה.
בשלב מסוים נשברתי, כל כך רציתי לרצות אותו, כל כך רציתי
להשביע את רצונו. ונתתי לו את הרשות
לעשות בי כחפצו.
טעות שלי.

היום כשאני מרגישה מרומה, כאובה, מנוצלת, כועסת על עצמי שלא
הייתי נאמנה לעצמי, ולא עצרתי את כל ההתפתחות המיותרת הזו בעוד
מועד.
נשאר לי רק להחלים, לחיות עם עצמי, עם הבחירות השגויות שלי,
ללמוד מהן את הלקח, ולהפיק מהן את המרב.
למגר את זכרונו וזיכרון המוגלה שהשאיר בתוכי, ולהבריא.

מרגישה כל כך ריקה מבפנים, כל כך סחוטה.
שתצא כבר המוגלה, תרתי משמע, שיצא אף "הוא" מזיכרוני.
רוצה לחזור לעבודה, לא לבזבז אף דקה בבטלה.
רוצה לשים הכול מאחור ולשכוח.