וכך היא ירדה, לתהום הנשייה
דמעותיה זולגות
ושתי פיות קטנות החזיקו שמלתה
שיערה הזהוב היה פזור על גבה
עיניה העייפות הבריקו בדממה
היא הסתכלה אחורה, לשנייה כמהה
שלחה חיוך אל ילדיה על הגדה
"אני תמיד פה". היא אמרה שקטה
"תמיד כאן בארץ הבודדה"
ואל השביל המרוצף בכאב היא צעדה
ושוב נטפה דמעה והתגלגלה על לחייה
היא הסתכלה על הדשא הירוק שמסביבה
על פרחים פיקנטיים מארץ רחוקה
ליטפה את הרוח, ולגשם נשקה
הרימה ידה ומיד נעלמה.

והם, שם מתבוננים מהגדה
וכבר לא יכולים לראות שוב אותה
אך הם לא בוכים, על-אף האהבה שנכזבה
כי עדיין רואים הם את צל צילה.
ובכל-זאת יכולים הם לנשום את ריחה.

זאת שאבדה בארץ בודדה.