וכך היא ירדה, לתהום הנשייה
דמעותיה זולגות
ושתי פיות קטנות החזיקו שמלתה
שיערה הזהוב היה פזור על גבה
עיניה העייפות הבריקו בדממה
היא הסתכלה אחורה, לשנייה כמהה
שלחה חיוך אל ילדיה על הגדה
"אני תמיד פה". היא אמרה שקטה
"תמיד כאן בארץ הבודדה"
ואל השביל המרוצף בכאב היא צעדה
ושוב נטפה דמעה והתגלגלה על לחייה
היא הסתכלה על הדשא הירוק שמסביבה
על פרחים פיקנטיים מארץ רחוקה
ליטפה את הרוח, ולגשם נשקה
הרימה ידה ומיד נעלמה.
והם, שם מתבוננים מהגדה
וכבר לא יכולים לראות שוב אותה
אך הם לא בוכים, על-אף האהבה שנכזבה
כי עדיין רואים הם את צל צילה.
ובכל-זאת יכולים הם לנשום את ריחה.
זאת שאבדה בארץ בודדה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.