נער יפה עובר על-ידה, היא מביטה בו והוא מביט עליה בחזרה במבט
מזמין ומחייך.

היא חושבת לעצמה שהדבר שהיא הייתה רוצה כרגע יותר מכל זה פשוט
להיתקל בו. רק שיעבור על-ידה, וייעצר כשיבחין בה, חיוך גדול
נסוך על פניו. הוא יגיד לה שלום, כמו תמיד, והעיניים שלו
ינצנצו כמו שני כוכבים, וגל גדול של אושר יעבור בה, והיא תחשוב
שזה כנראה מה שנקרא פרפרים בבטן, כי הרבה מתעופף לה שם בפנים
עכשיו ואז, וגם כשהוא יעבוד לידה כך פתאום בעוד דקה או שתיים,
והיא תענה לו אז בשלום, ובחיוך, ותנסה להכיל בחיוך הזה את כל
מה שהיא מרגישה כלפיו, כלפי עיני הכוכבים הכהות העמוקות שלו,
כלפי האף החד ועצמות הלחיים הגבוהות, כלפיי החיוכים המקסימים
שכבר נוכחה לדעת שלא למענה הם נוצרים אלא זורמים ממנו בטבעיות
מרגיזה ומשגעת שגורמת לכפות ידיה להזיע, לליבה להלום ביתר שאת,
ולשפתיה להתרחב לחיוך מלא בכמיהה עצורה.
הוא לא עובר על-ידה. היא לא מחייכת.

הנער חולף על פניה והשמיים משחירים, כוכבים אחדים מתחילים
להראות.