כבר בוקר.
וזה מרגיש כאילו כל השבוע האחרון מסתחרר לי בתוך הראש.
או אולי זו רק העייפות שמדברת.
מתוכי עכשיו.
אולי זה מין געגוע.
אולי זה לא ידוע.

שבע ורבע בבוקר. הלימודים מתחילים בתשע. רק שאין היום
לימודים... יש יום דיונים על הסכסוך הערבי-יהודי בארץ. אני לא
גזענית, ואין לי בעיה לשמוע דעות שהן מנוגדות לשלי. אני פשוט
לא אוהבת פוליטיקה. אני לא אוהבת את מה שקורה לאנשים כשהם
שומעים את המילה הזו. אני לא אוהבת את זה שבארץ הפוליטיקה הפכה
לתרבות.

עשיתי הסכם עם המורה שלי. אני מנסה. מנסה להיכנס לכיתה,
להשתתף. אם אחרי חצי שעה או קצת יותר אני מרגישה שאני הולכת
כבר לאיבוד שם - אני משוחררת. עלק משוחררת. חופשייה להסתובב
ברחבי בית הספר כאוות נפשי עד השעה שתיים וחצי.

oh well... זה עדיף על חיבור ומתמטיקה.

כבר בוקר.
והשמש כבר עלתה והביאה איתה עוד יום חדש, שיהיה כמו אתמול.
או אולי זו רק השגרה שמדברת.
מתוכי עכשיו.
אולי זה יותר מדי קבוע.
אולי זה כבר לא רגוע.

In a sky full of people
Only some want to fly
Isn't that crazy
?
אלאניס מוריסט עם הקאבר הכה יפה שלה לקרייזי, של סיל.

אני חושבת שהרבה אנשים כבר הפסיקו לשאוף... הם מתנחמים במצב
הקיים, בכך שהם אומרים לעצמם שלא צריך שינויים. ואולי הם
חושבים שהם לא יכולים לשנות. אולי זה מה שהכי מעציב אותי,
אותם... את כל החברה הזו היום. אבל סיל ואלאניס - וכל מי ששר
לעצמו את השיר הזה בתחנה של האוטובוס בבוקר - צודקים. אנחנו לא
נצליח לשרוד, אם לא נשתגע מפעם לפעם. כי, למען האמת, אני לא
חושבת שבן האדם בנוי לשגרה. שגרה ממאיסה את עצמה עליך בסופו של
דבר, ואז אתה מתחיל לפגוע בה. גם אם היא הייתה דבר טוב
מלכתחילה.

''שגרה יכולה להיות טובה לפעמים'', עידו אמר לי אתמול, ולמרות
שניסה להסביר - אני לא מוצאת שום טוב בשגרה. אולי רק הידיעה
שהיא תהיה שם תמיד, וגם זה לא הכי טוב - כי זו מחשבה המובילה
ללקיחת דברים כמובנים מאליהם. כי השגרה לא תמיד תהיה שם - אז
איך אפשר לסמוך עליה? ובכלל, אפשר לסמוך על משהו אחד בעולם
הזה?

על אנשים? לא נראה לי. יותר מדי דו-פרצופיות ואינטרסנטיות
פוגעת ונצלנית. יותר מדי מוות - פיגועים, מחלות. יותר מדי
נסיעות למקומות רחוקים, והסחות דעת - שמרחיקות אנשים מאלה שהם
הכי אוהבים.

על הגוף שלנו? מזדקן. נופל. אובד.

אולי על השכל? שמעתם על אלצהיימר? אמנזיה?

כבר בוקר.
ובערב השמש הזורחת תשקע חזרה למקומה, וחוזר חלילה למחרת.
או אולי זה רק הכאב שמדבר.
מתוך תוכי עכשיו.
ואולי זה יותר מדי פוגע.
כמה שאתם רחוקים.

כי כנראה שלא באמת התגברתי על הפרידה מהם. ואיך אני יכולה
להתגבר על זה בכלל? זה לא מפריע לי כמו פעם. אני לא בוכה על זה
כל דקה. אבל אני חושבת עליהם די הרבה. הידעתם שלאישתו של נבל
הכרמלי קראו אביגייל? יכול להיות שידעתם. הידעתם שזהו גם השם
שאני החלטתי לקרוא לאחותי הקטנה ביותר? את זה בטוח שלא
ידעתם... ואולי ככה כל שיעור תנ"ך הופך למכאיב יותר. רק לשמוע
את השם הזה ולהגיד אותו כל השיעור. תודה לאל שנבל הכרמלי מת,
ואביגייל ודוד התחתנו - ועכשיו כבר אפשר להפסיק לדבר עליה.

לפעמים זה נדמה כאילו יש בי יותר מדי פצעים - שמלבד להפוך
לצלקות, הם לא יבריאו. ומי בכלל החליט שצלקת אומרת שהמקום
החלים? צלקת זו הדרך של הגוף להזכיר לך. שנפלת, שמעדת, שנכשלת.
או אולי שהגוף שלך כשל, ואז למוח כבר יש קצת פחות חשיבות.

And everything burns
Everyone screams

כבר בוקר.
וכל אחד צריך להשתגע לפעמים, רק כדי להישאר שפוי.
או אולי זה הקפאין שמדבר.
מתוכי עכשיו.
ואולי זה יותר מדי מעייף.
להיות היפראקטיבית כל הזמן.