"יש פה עוד המון מקום", היד של ערן כמו מקיפה את הדונמים
הממתינים בקצה הצפוני של קריית-שאול. "יום יבוא, בני, וכל זה
יהיה שלך."

ערן ואני הולכים אחורה כברת דרך ארוכה. היו זמנים בהם הייתי
מוכן לוותר על יד ימין עבורו, והוא חשב בטעות שאני חכם. ייתכן
שקשרינו היו מתפוגגים אחרי הצבא, אלמלא הריטואל של אמצע-הקיץ,
האזכרה השנתית ליובל, שתמיד תחזיר את הגרעין הקשה של פלוגה ג'
מקצווי ארץ.

בסך הכל, החלטתי, זה מכובד שגם 15 קיצים אחרי, מגיעים כל כך
הרבה חברים של יובל. המוות שלו לימד אותנו כמה שיעורים טובים
בהישרדות וברעות בגרסתה הפלמ"חית. אף אחד מאתנו לא הפך להצלחה
גדולה או לכישלון גדול, פשוט חבר'ה טובים, משלמי מסים העושים
את חופשתם השנתית האמיתית במילואים.

ציונה, אימא של יובל, הקריאה מספר השירים שלה. המוות שלו שחרר
בה פרץ יצירתיות שהתבטא בספר שירים קשים, מעוררי אימה,
מטרידים. אבנר, אבא של יובל, קליפה אנושית המתפקדת מכוח
האינרציה, תמך בה בעדינות מצד אחד, האחיות של יובל מצד שני.
חלק מהשירים המצמררים היה עליהן, על ההזנחה הרגשית שהייתה מנת
חלקן בשנים שאחרי יובל.

ערן שאל אותי: "מה שלום אשתך? והילדים?"
"הכל טוב. ארגנתי לעצמי אורח חיים שמאפשר לי היעדרות רגשית
מוחלטת."

שלושה לוחמים עם כומתות אפורות עומדים נבוכים בשולי הקהל הקטן,
מייצגים את החיל הנוכחי. אימא של יובל, כעת אימא של כולנו,
תנשק אותם בסוף הטקס, לפני שיחזרו לרמת-הגולן, או לג'נין, או
לכל מקום אחר שבו הם מהלכים היום עם כלבי המלחמה.

פניתי אליו. "ואתה? עדיין עושה את ה-walkabout שלך?" זהו ביטוי
אוסטרלי המציין את פרק החיים נטול האחריות של תחילת שנות
העשרים. ערן הוא אחד מאלה הלוקחים את התקופה הזו עמוק אל אמצע
שנות השלושים שלהם. הוא מאשר, חושף שיניים בחיוך זאבי. למיטב
ידיעתי הוא משמש היום מאבטח בעיתון יומי גדול.

ביציאה מבית-העלמין אנחנו נפרדים מההורים של יובל ומשאר ילדי
הפלוגה. הם יספקו לנו אליבי, אם יידרש, אבל אני לא חושב
שיידרש.

"היינו כאן?" שואל אותי ערן, וכך מתחיל המעשה.

החטיפה הייתה פשוטה להפליא. הנער יוצא כל ערב חמישי לנגן
במייקל'ס פאב, בטיילת. בלוז חלוד, רוטן ערן בתיעוב. כשטייל ערן
בארצות הים הוא התפרנס מנגינת ריתם'נ'בלוז. הנער הולך את המרחק
מבית הוריו בשדרות נורדאו עד רחוב הירקון, ואז ברגל דרומה.
המתנו לו בפינה חשוכה.

"הוא מסומם", אמרתי בתיעוב כשראיתי את אישוניו המורחבים.
"ועוד באמצע תל-אביב", צקצק ערן, "לאן הידרדרה העיר הזאת.
תעזור לי כבר להכניס אותו לבגאז'." ערן סקר בתיעוב את הבגאז'
הבורגני שלי, משחקי חוף-ים של הילדים, כיסאות נוח מתקפלים,
אוהל מתקפל ישן. "יהיה לו אחלה טריפ עד שנגיע, אבל בטח תצטרך
לנקות את ההקאה."

כשאני עולה על איילון צפון הוא אומר: "השעה שמונה בערב, יש לנו
מיכל דלק מלא, משקפי שמש ומאתיים מייל עד לשיקגו" אבל הרפליקה
הולכת לאיבוד כשהוא בודק את אוסף הדיסקים שלי. "פינוקי???
וחווה אלברשטיין? גועל נפש."
"נסה את זה", אני שולף צרוב, והגיטרה מתחילה לייבב.
"ג'ייייממממייייי!!!!" זורח ערן, "עוד תפסע עם מלאכים אחרים,
אח שלי."

הצלילים זורמים, אולי גם אל הנער הכפות בבגאז'.

להיות עטלף זה חרא מזוין
להיות עטלף זה חרא מזוין
אבל זה יותר טוב
מלהיות משורר

אנחנו עפים צפונה בכביש החוף החשוך, מעלים זיכרונות מהשירות,
רצוי כאלה הטבולים בהומור שחור.

"אתה זוכר ששפטת למוות את בן-טולילה בגלל שתפסת אותו מאונן
בעיישיה?"
"בטח, שבועיים לא הורדנו נעליים, לא הצלחנו אפילו לפנות את
הגופות של הצד"לניקים. ובסוף המשפט האידיוט הצדיע לנו."
"וזוכר את הנגמ"ש שלא פרקתם ממנו תחמושת ובאמצע טיפול בחימוש
הם שלפו בטעות ניצרה ממטען גור?"
"כן, הסמג"ד רצה לפנות את הגדוד. אני זוכר איך פתרת את
הבעיה."
"כן... חופשה רגילה לחייל הראשון שיביא לי את המטען לכאן."
"וכל הפלוגה המבצעית רצים כמו משוגעים לנגמ"ש, הולכים מכות על
נפל גור 42."

אני אתך ישווו מושיעי המתוק
אני בשלווה שלך
לעולם
ישו מושיעי המתוקקק

בצומת גולני אני עוצר את הלאנטיס וקונה צ'יזבורגרים וקולה.
הנער שותה דרך הקשית, אני יכול לראות שהטריפ שלו ממש ממש
גרוע.
"אתה זוכר שחילצנו את פלוגת החוד של גולני משדה מוקשים בעלייה
להר אביטל?"
"מה פתאום גולני? זה היה 931 של גבעתי. אפילו גולני לא מספיק
דפוקים להכניס פלוגה שלמה לשד"מ נ"א."

בגשר בנות-יעקב יש תאורה חדשה. אני נזכר במרחק האמיתי בין שני
פלחי הגשר, זה שיוצא וזה שנכנס לרמה - שלושה שבועות בין יציאות
שבת. הכביש מתפתל בעליות לבית המכס העליון.

היא תלבש כותונת אדומה כשתגמור
היא תלבש כותונת אדומה כשתגמור

צומת נשוט בפנייה לקצרין, ואז בקילומטר ה-16 אנחנו משתתקים,
מתחם הגדוד מצד שמאל של הכביש. מישהו העביר את הש"ג ממקומו
שליד המאגר לקצה המזרחי של המתחם.

"למה אתה חושב שהמוקש של יובל התפוצץ?" לערן יש אובססיה לנושא
הלא פתור הזה. הראיות שנאספו מהשטח היו מבלבלות - סכין הפלסים
שלו התעקם כאילו היה סמוך למוקד הפיצוץ, אבל גופתו של יובל
הייתה כמעט ללא פגע, מלבד כמובן הפנים שהסלע מחץ. הטיסו את
הסכין למעבדה של הסקוטלנד-יארד, אלא שגם אלה, ותיקי המאבק
באלופי החבלה של המחתרת האירית לא יכלו לסייע לפתרון התעלומה.
אולי יובל הסתקרן, התכופף ובדק בסכין שלו מנגנון מעניין. ואולי
המוקש מולכד על ידי קומנדו סורי, שהרי אם אנחנו נכנסים לשם
לשחק עם המוקשים שלהם אז למה לא ההפך. ואולי, אמרתי לו, לכל
מוקש יש את שעתו להתפוצץ, כמו האנדרואידים של בלייד ראנר.
ופשוט יובל היה שם בזמן הלא נכון. קארמה גרועה.

אחר כך אנחנו חולפים על פני עלייקה וחטיבה 188, ציר הנפט
ונפאח. אימא 2, אני נזכר בשק"מ של האוגדה, בו סיימנו תמיד את
המד"סים המטורפים. הכביש הופך לאפל ומשובש, כמעט ללא תנועה.
אני מכבה את הדיסק, שנינו מתרכזים במסע אל לב המאפלייה הפרטית
שלנו.

"אתה יודע שאם יובל היה חי, אז אולי בקורס קצינים הוא היה עוקף
אותי בתור לחזור לגדוד. הוא הרי היה חייל מצוין. ואז אולי לא
הייתי הופך למפקד פלוגה, ולא הייתי חותם עוד שנה, ומתחיל ללמוד
מאוחר יותר, ואז לא הייתי פוגש באוניברסיטה את אשתי."
"זה קשקוש פילוסופי", אומר ערן אחרי מחשבה ארוכה ועוד כמה
קילומטרים. "זה פשוט נהיה ככה. לא צריך לחשוב מה היה קורה
אילו."

עוקפים את עין-זיוון, את רמפת מגרש המשחקים, ורמפת התיירים
בתצפית על קוניטרה. בחורף האחרון שכרנו כאן צימר. לא הצלחתי
ליהנות בשל כובד הזיכרונות. תל אביטל בעורפינו, כהה ומאיים.
בצומת הבאה אני יורד מכביש 91, ופונה ימינה לכיוון ציר
אחמדייה. מתעלם מהשלט: עצור גבול לפניך. הלילה, לשם שינוי, אין
לערן ולי גבולות. במחסום הבולדרים הראשון אני עוצר ומדומם.

"אנחנו צריכים לעשות את זה, נכון?"
"שלא תשתפן לי עכשיו. אם לא נעשה את זה השנה, לא נעשה את זה
בכלל. עוד מעט זה אותו זמן בשביל יובל להיות מתחת לאדמה כמו
הזמן שהוא היה מעליה". אבל הדיבור שלו מהיר מדי ומתוח.

ערן מצית סיגריה ופותח את הבגאז', משחרר את הנער המום הל-ס-ד
והנסיעה.

אני מתיישב על חבית סימון, נשען על השבשבת עליה חרוטים מספרי
השד"מ. וסוקר אותו. רזה מאוד, ארוך איברים, ממש לא מזכיר את
אביו מלא הגוף. הוא מתבונן בסקרנות סביבו, מתאפס על החושך
והשקט המוחלטים. באותה מידה יכולנו להיות על הירח או בחזית
המערבית במלחמת העולם הראשונה - נוף מכתשים שטוח, גדרות-תיל
נמתחות לכל הכיוונים בבלבול מוחלט, תעלות נ"ט כפולות מבתרות את
מה שנשאר.
הירח החליט להיעלם, מצמצם את הראות למטרים ספורים.

"מי אתם?" שואל הנער ללא סקרנות.
"חברים של אבא שלך."
"חברים של אבא שלי מהצבא?"
"יש לאבא שלך חברים אחרים?"
"ולכבוד מה הבאתם אותי לכאן?"
ערן ואני מחליפים מבט.
"לאזן את החשבון. החשבון הקוסמי שאבא שלך פתח איתנו לפני הרבה
שנים."
הוא לא מגיב.
ערן מתחיל לגלגל את הסיפור. איש רעים להתרועע, הוא ממש נהנה
מזה. הנער אדיש, טרם החליט כמה אנחנו מסוכנים.

"אספר לך סיפור. לפני הרבה הרבה זמן, בארץ רחוקה ושמה
רמת-הגולן, גרה פלוגת חיילים. יום אחד, יצאו החיילים הנחמדים
לתעסוקה מבצעית, לתחזק שדה מוקשים. המודיעין איבד קשר עין עם
פלוגת קומנדו סורית שיצאה להשתין או משהו כזה, וכולם חשבו שזו
תזוזת כוחות סורית, אז הפלוגה הנחמדה שלנו תרמה את שלה. נכנסים
לשד"מ, שרים ועובדים. ברמת הגולן יש הרבה מוקשים, מיליונים.
וכולם מחכים, באפלת האדמה, לאידיוט שידרוך עליהם. ואז הם
מענישים אותו, ממש ממש חזק. בשלב מסוים נגמר לפלוגה הנחמדה סרט
הסימון הלבן, זה שמסמן את הנתיב הבטוח בין המוקשים. שאל המ"פ
את המג"ד מה לעשות. הסורים על הגדרות, אמר המג"ד. תמשיכו
לעבוד, יהיה בסדר. ולעבוד הם המשיכו. ובפלוגה הנחמדה ישבו שני
חיילים בתצפית, כאן, ממש לידינו, על הסוללה שליד תעלת הנ"ט
הזאת. רצו גם שני החיילים האלה לתרום את חלקם בהדיפת האויב
הסורי האכזר, ואכן שני לוחמים אחרים החליפו אותם. וכך נכנסנו,
אני ויובל, פוסעים לאורך השורות הארוכות של המוקשים, כי הפלוגה
הנחמדה עבדה מהר וכבר התרחקה מאוד. הלכתי קצת לפניו, ואז שמעתי
את הפיצוץ. תסתכל בי היטב, אני חבר במועדון ייחודי. מועדון
האנשים שמוקש נ"ט התפוצץ פחות מחמישה מטרים מהם והם שרדו לספר
על זה. וכמעט בלי שריטה. ליובל היה כמובן הרבה פחות מזל."

הנער מעביר משקל מרגל לרגל, הסיפור לא ממש מדבר אליו.
"אז אני מבין שאבא שלי היה המג"ד ואתם באתם ליישב את החשבון
איתו."
"אני שמח שחדות הראייה והתפיסה המהירה עוברת מדור לדור במשפחה
שלכם."
"אתם פתטיים. צמד זקנים מטורללים שחי את העבר. יאללה, תיגמלו
מהשטויות שלכם. ובכלל לא דיברתי עם אבא שלי בחצי שנה האחרונה,
הוא מטומטם לא פחות מכם."
אבא שלו יצא ללא רבב מהחקירה השטחית של מצ"ח, אם כי דרכו למעלה
נחסמה וגם הסבה לקצין מטה לא הועילה לו.

הנער התחיל ללכת לכיוון המכונית, אז הגיע תורי.
"שכחת משהו, מיסטר חור תחת", כיוונתי עליו את האקדח, רועד
מזעם. "יש צדק בעולם, ואתה תסגור את המעגל שפתח אבא שלך, כי
איתו אין טעם להתחשבן. תביא את זה ליובל או שאני יורה בך
עכשיו." ונתתי לו את סרט הסימון הלבן, גליל של 100 מטר.
"כנס עכשיו לשד"מ, אני אראה לך מאיפה, ותביא את הסס"ל למוקש
העשירי בשורה, תראה שם מכתש שנוצר על ידי פיצוץ, מכתש די עמוק.
אם תצליח לחזור בלי להתפוצץ, אני מחזיר אותך לתל-אביב."
"אתה מטורף."
"סוף סוף הבנת", אבל היה זה הזעם על שנותיו החסרות של יובל,
ועל שנותיי המבוזבזות, ועל ערן שעדיין התעורר בכל בוקר למשמע
הפיצוץ. הנער ידע לקרוא את הזעם בעיניי ולקח ממני את המגלול.

אני מאתר את נקודת הסימון של השד"מ, צמד בזנ"טי 60 נעוצים
בהצלבה סמוך לגדר התיל, עשרה מטרים לשורה הראשונה, עשרים
לשנייה, ועוד עשרים לשורה שלוש, הגורלית. כל תחילת שורה
מסומנת. המוקש הראשון משורה שלוש צריך להיות... שלושה מטרים
במעלה השורה. איני מזהה שינוי בתוואי הקרקע, איש לא נגע בשד"מ
המקולל מאז. סימן רע. המוקשים הספיקו להתחבא היטב, וגם הקוצים
הנוראיים לא תרמו. זה הכיוון, אני מראה לנער. 43 מטר מכאן
למכתש, ואז אתה חופשי. ואם לא, ימצאו סס"ל על השרידים המפוזרים
שלך ואבא שלך יבין.
וכמו בבדיחה הכורדית הישנה, אשר מציע לו לכסות את האוזניים
שלו, כדי שלא יפחד מרעש הפיצוץ.

ובמחילות שלהם, חמושים וחרישיים, ממתינות עוגות החנ"מ של מוקשי
האם-15 האמריקאיים הישנים. המנגנונים שלהם בטח רקובים מחורפים
כה רבים. חלקם לא יתפוצצו עד ימות המשיח, חלקם כה רגישים עד
שמשק כנפי פרפר מעל פקינג יעשה להם את זה. כאוס אמיתי.

הנער מתרחק אל האפילה, צעדיו מהוססים. אומץ הלב נטש אותו
לחלוטין, אין אתאיסטים מוחלטים בשד"מ. מרים רגל, מביט אלינו
אחורה, ערן צוחק בקול גדול. "יאללה, יא רקדן בלט. תתקדם".
ומוריד אותה. 43 מטר, אולי חמישים צעדים הלוך וחמישים חזור.
הסס"ל לפות בידיו, והוא נאחז בו כטובע.

ועוד צעד.

מרווחי הזמן בין כל צעד הולכים ומתארכים.

כל הרמת רגל כרוכה בשכנוע עצמי, בחקירה ובדרישה רבה. אתה לומד
הרבה על עצמך במעמקיו של שדה המוקשים.
ועוד צעד מהוסס, אולי הוא מחפש אבנים קטנות וסלעים לדרוך
עליהם. לא שזה יעזור לו.

"אולי נוסיף ענף אולימפי של הליכה בשדה מוקשים", מציע ערן.
"אולי כספורט אתגרי, כמו צניחה חופשית וסנפלינג", אני מפקפק,
"יודע מה, תשכור שד"מ ונפרסם."
"חבל, דווקא היינו יכולים לזכות סוף סוף במדליית זהב
אולימפית."

והנער הולך על המים, והולך, והולך, ודרכו לא תסתיים לעולם,
וצליליו של ג'ייימממממייייי מלווים אותו בהלכו.

אני אתך ישווווו מושיעי המתוק
אני בשלווה שלך
לעולם
ישו מושיעי המתוקקקקקקקקקק