בפעם האחרונה הייתי בכותל עם אמא. הייתי בת עשר ואבא גר שלוש
שנים בגרמניה.

הריח המעושן-חמצמץ של הנסיעה באוטובוס מתערבב בזיכרון עם
נופי-הארץ בחלונות, שטופי גשם חנוכה או הלומי שמש של החופש
הגדול, מצודת ביריה ועתיקות קיסריה. הרגליים שלי התנדנדו בין
הספסל לרצפה וקופסת הפלסטיק הכתומה הדיפה ריחות קיץ וחורף
עזים, תפוז, מלון, סנדביץ עם קציצות או לחמניה עם סלט-ביצים.
נפיחת משב חם של אחורי-האוטובוס נפרדה מאיתנו לשלום כשירדנו.
"תראי, אורני," פניה היו שטופות אור זהוב-ורוד-עתיק של שמש
חורף ירושלמית. "זאת ירושלים."
כל הדרך היא המהמה לעצמה "אהובתי על מגדלייך הגבוהים" ו"בדרך
לירושלים אני נמלא געגועים". נדבקתי בהתרגשות שלה, משמים ירדה
אלי יריעה שקופה, שחצצה באקוורל רך בין עיני לבין הנוף.    
"הכנתי פתקים, אורני, את יכולה לכתוב בעט?"
"בטח."
"אבל בלי מחיקות."
"בסדר."
"מה תכתבי?"
"אוף, אמא."
"אורני, את לא רוצה שאבא יחזור הביתה?"

בסופו של דבר הייתי לבדי מול אלוהי, ואמא רק שלחה בי מבט בוטח.
אור-ירושלים חזר באישור משמשות החלונות סביב.
נורא רציתי אדידס אמיתיות עם שלושה פסים אדומים.

"אבל את מוכרחה לעשות משהו." טפטף בתוכי קול של ננס עם ראש ענק
וגוף זעיר.
בעזרת סיכת-הנוי, שקנתה לי אמא, ושהוצמדה לדש-הסוודר שלי,
חרצתי שלושה פסים אדומים בחלק הפנימי של הזרוע. לא הייתי צריכה
עט כדי לכתוב: "אלוהים, ווקשה, ווקשה, ווקשה, תעסה שיהיו לי
עדידס עם פס אדום."
אמא לא ראתה איך ניקיתי את היד עם השרוול. אשה אחת שעמדה לידי
נעצה בי לרגע עיניים זועמות למחצה ותמהות למחצה ושבה להניח את
ראשה על האבנים ולעצום את עיניה בחוזקה ובכוונה רבה.

שלושה שבועות מאוחר יותר חזר אבא מגרמניה והביא לי אדידס
אדומות עם שלושה פסים לבנים, ושנה מאוחר יותר נולדו אחיותי
התאומות, עדי והדס. שלוש שנים  נמחקו כאילו לא היו מעולם. אמא
סידרה את האלבום המשפחתי כך שבין יום הולדתי השביעי לחזרתו של
אבא הופיעו בו בעיקר תמונות-נוף, ודמויות-אדם קטנות ומטושטשות
ניבטו בהן ממרחקים.

לאחר עשרים וארבע שנים בערך עמדתי שוב מול הכותל.
ההיסטוריה שבה על עקבותיה בדיוק לא רע ומצמרר. עדי והדס,
אחיותי הצעירות, נסעו לגרמניה לפגוש סוף-סוף את אחותנו למחצה.
בתי הבכורה, בת עשר, נותרה אצל הורי, וברחמי צמחו שתי תאומות.
נסעתי באוטובוס, והדמעות מרחו את העלייה לירושלים
בצבעי-אקוורל.

"אל תיסעי, אורני, לא במצבך." אמרה אמא.
מאז שסידרה מחדש את דפי-האלבום המשפחתי נמהלו מים בנשמתה של
אמא. הרצון הכביר, האדיר, הבהיר, המזהיר, הבלתי שביר מצטמצם
מאז לנקודה אחת קטנה: ששום דבר לא ישתנה, שהכל יישאר כך.
"מה יש לך לנסוע לכותל?" אמר אבא. הוא קם והביט בחלון. תהום בת
עשר קומות נפרשה מתחתיו. אבא הסתובב אלי: "הוא יחזור, את
תראי."
מבטו גלש להרף-עין ממני אל אמא, עיניה של אמא גלשו לרצפה,
ניתרו לתקרה ואחר כך נחתו במסירה מדויקת בין זרועותי.

"הכל בזכותך," אמרה לי פעם אמא ברגע נדיר של גילוי-לב. "לאחר
שההיא ילדה לו ילד, לא נשאר לי שום סיכוי. זו תפילת ילד קטן,
זה הכל. הכל בזכותך."
"ילדה." אמרתי.
"ילדה." אמרה אמא בחיוך. "תפילת ילדה קטנה."
"התכוונתי לזה שנולדה לו ילדה, לא ילד."
"ילד, ילדה," אמרה אמא. "לא חשוב."

באוטובוס ישבה לידי אשה ולרגליה גולדן מתוק. היא לא הפסיקה
לשלוח מבט לעבר כרסי.
"כדאי לך לנסוע לכותל." אמרה במבטא אנגלו-סקסי כבד. "טוב בשביל
תינוק." המשיכה. "יש הרבה נשים שבאים לכותל עם היריון."
מעניין, ואני לא ידעתי. חשבתי שזו נסיעה פרטית במבוכי-הזיכרון
המשפחתי.
הכלב רחרח את מפשעתי ואחר כך התחיל להתחכך ברגלי.
"או, סורי, אל תקומי. סטופ איט, בוב." היא משכה לו ברצועה בכוח
מפתיע. "אני מחזיקה אותו מדי קצר, אז הוא מנסה אצל אחרות." היא
צחקה. "הוא צעיר, כמו כל הגברים הולך אחרי זין כמו מחט של
קומפאס."
"מצפן." אמרתי.
"מצפן, כן, כמו צפון..."
"כמו מצפון." אמרתי. "מכירה את המילה?"
"שור, המילה הראשון שלומדים בעברית."
צחקתי.
"מרגרט." היא הושיטה לי יד.
"אורנה." לחצתי את ידה.
"רוצה לאכול, אורנה?" מרגרט הוציאה מתיקה קופסת "טאפר-וור",
משוכללת יותר מקופסאות-הפלסטיק של אמי מלפני עשרים וארבע שנים.
הריח היה זהה, תסיסת-תפוז וסלט-ביצים מבוצל.
לקחתי תפוז.
"שקט, גם לך הבאתי. Eat, Bob, eat, good boy."

הכניסה לרחבת-הכותל היתה מוקפדת יותר משזכרתי. נערה לוהטת-מבט
התעקשה שאתעטף בצעיף ארוך. ההיריון הכפול חימם אותי, ולמרות
שהיתה זו רק ראשית אפריל לבשתי טוניקה קצרת-שרוולים.סיכת-נוי
הוצמדה מעל החזה.
ליד האבנים הקרירות, בתוך אמבט רותח של מי-שליה ודמעות, שקועה
במבוכי-הזיכרון של טכס-וודו פרטי, שהמצאתי בעצמי, נעצתי את
הסיכה בבשר הרך של פנים-הזרוע.
"אלוהים, ווקשה, תעסה שיהיו לי עדידס עם פס אדום."
"אבל את לא צריכה לעשות כלום." טפטף בתוכי קול ננסי, ננס עם
ראש ענק וגוף זעיר. "רק להתכוון."

השענתי את מצחי על האבנים, עצמתי עיניים בחוזקה וחשבתי
פלחי-תפוז וסלט-ביצים וכבד קצוץ וקציצות ונתחי-מלון מפולחים
ומנותחים וחתוכים וקצוצים. מרירות חמוצה טיפסה במעלה-הוושט.
האוכל שב על עקבותיו בצמרמורת-בחילה כמו ההיסטוריה הפרטית
שלי.
"Eat, Bob, eat. איט בוביט. זין, אלוהים, שייחתך לו הזין, הו,
אלוהים, ווקשה."
"שלוש פעמים." טפטף הננס.
"ווקשה, ווקשה, ווקשה."

שלוש שריטות ושלושה שבועות לאחר מכן הכתה החרב שלוש פעמים: שתי
התאומות ברחמי והנבט הזערער, שאפילו עובר לא היה עדיין, ואשר
ניטע ברחמה של אחרת. הוא ואמו יחדיו. תאונת-דרכים אצלה,
היפרדות-שליה אצלי.
שלושה חודשים לאחר מכן חזר אביה של בתי הביתה. לפעמים אני
מחליקה באצבעי על הפסים האדומים של הסניקרס שקנה לה בשובו.
אחת שתיים שלוש.