טוב, עכשיו הדברים די הסתדרו. יש לי עבודה שמתגמלת אותי היטב,
אישה שאני כמעט יכול לתקשר איתה, וילד בן שלוש עם תלתלים
שחורים, עיניים ענקיות והילוך גמלוני. בימי שבת, אחרי הצהרים,
אני נוסע עם הלנטיס הלבנה שלי בסיבובים ארוכים דרך פרברים
הדומים לזה שבו אנחנו גרים. עובר ליד בתים זהים לבית שלי,
וחולם. השמיים בהירים, ואני מזמזם שיר ישן שלך. המילים, כמובן,
לא יוצאות לי מהפה.

אין שום דבר במשפחה הזו,
שלהביור לא יכול לתקן.
אפשר לרפא את מלח הארץ,
עם לבנה מכוונת היטב.

אני פותח את הרדיו, מחליף תחנות. מחפש את ההד של קולך. אני
תוהה אם אצליח לזהות אותו. פעם כלבה אחת גנבה ממך כמה שורות
וסימפלה אותן בלולאה לא נגמרת, אבל התעלמתי ממנה ונתתי לזיכרון
שלי להשתלט.

אמרת: אני אישאר אתך לחיים שלמים של כאב
(בתנאי שזה ייגמר בבוקר)

אני יודע מה הם אמרו. שאת היית טעות, באג בתוכנה, תקלת חומרה.
אנשים לא רצו באמת להאזין לשירים שלך, ל"יללות של רחמים
עצמיים".
אני רציתי. אני עדיין חולם עלייך, בחיי. האם את מאשימה אותי
שהדמות שלך מיטשטשת במרחבים מוכי השמש, ואיני מצליח לשחזר את
הבהירות שבה הבנתי אותך כשהייתי נואש, בודד, נכה. כשידעתי
בדיוק מי אני. אני עדיין רוצה אותך. מאוד. לפעמים. אבל כנראה
לא מספיק חזק, ולא לעתים תכופות.

כשהם התחילו לייצר מוזיקה ישר ממשאל האמ-אר-איי, כולם ייללו
שזה סוף האמנות. כאילו שהתהליך הזה היה חדש. במשך שנים הם
השתמשו במשאלי אמ-אר-איי כדי לקבוע איזה סוג של קורנפלקס נאכל
בבוקר, למי נצביע בבחירות ובכלל מה אנחנו חושבים. למה לא לסרוק
את המוח של הצרכנים, להבין בדיוק עבור איזה מוזיקה הם מוכנים
לשלם ולייצר בדיוק את הסוג הזה. הכל במחשבים שלהם, הכל בקו
ייצור יעיל וקצר, שחותך את כל המתווכים שבדרך. בלי מגע יד אדם.
החל בשתלי הגולגולת הקטנים הקבורים בראשיהם של 2,000 שפני
ניסוי וכלה בלהקות ובזמרים הווירטואליים, עם הביוגרפיות
המפוברקות, עם המראה המזויף עד לרמת כתמי הלידה והקעקועים.
השיטה ייצרה דייסה, האנשים בלעו הכל.

אחרי שהשתחררתי, עבדתי במזללת מזון מהיר בעיר התחתית. מגרד עם
מים פושרים שאריות שומן ממשטחי הצלייה של ההמבורגרים. חייתי
לבד. ביישן ומיזנתרופ מכדי למצוא שותפה לדירה, שלא לדבר על
מאהבת. אחר צהרים אחד דפקה על הדלת נציגה ממשאל האמ-אר-איי.
בדרך כלל כשדפקו לי על הדלת התעלמתי והמתנתי בסבלנות שהם
ייעלמו. זאתי הייתה עקשנית. היא הייתה לבושה במדים דומים למדי
לשלי, חוץ מכובע המצחייה המזוין. המדים שלה התאימו הרבה יותר.
"למה שאני אתן לכם לשים את החרא הזה בתוך המוח שלי?"
"כי אתה יכול להשתתף בצורה מלאה בדמוקרטיה התעשייתית."
"דמוקרטיה היא פלסבו להמונים." קראתי את זה בדבריו של הנביא
שהיו מרוחים על קירות הכרמלית.
"אז בגלל שאנחנו משלמים טוב."
הניתוח עצמו היה פשוט, בהרדמה מקומית בלבד. קיבלתי גם את
הקופסה השחורה. אחת ליממה הסורק שהותקן לי במוח משדר את כל
הדעות והמחשבות שלי לקופסה השחורה, ואני שולח את המידע בטלפון
למחשבים של החברה. ואז הם גילו שאין לי קו טלפון, אז הם נאלצו
לממן לי גם נייד.

הפתעה: התרומה שלי למשאל האמ-אר-איי לא שינתה דבר. פרלמנט
הזונות המשיך להתכופף בפני בעלי ההון, המעצמה הגדולה המשיכה
להפציץ מדינות עולם שלישי עד הכניעה. הגשתי בשר בקר מעובד
בלחמנייה לפסיכופטים הצוהלים מאוניות הצי השישי יו אס שייסקופף
ויו אס יוסאריאן. המלחים, לבושים במדי הסוואה מדבריים בגוון
חרא של יונים, חיפשו כל הזמן משהו לדפוק, רצוי לשם שינוי כזה
שלא עשוי ממתכת. הייתי אחד מאלפיים הנבחרים שדעותיהם סייעו
לכוחות הגדולים של המדינה שלי להחליט מה עושים. וזה לא שינה
דבר.

באותה שנה שמעתי את הלהיטים של תהליך האמ-אר-איי המוזיקלי
אינספור פעמים. בפינת המזללה עמדה מכונת מוזיקה. כשלא ניגנה
מוזיקה, היא הייתה במוד של מק-פרסומות, אז הלקוחות מיהרו למלא
אותה בעודף. המוזיקה הייתה מתוקה כמו קשת בענן, מזויפת מהתו
הראשון עד האחרון. שירים על הכוח המרפא של האהבה, על החלומות
שמתגשמים. עולם מאוחד על ידי האיחוד עצמו. אלף פעמים הייתי
בטוח שאני מאבד את שפיותי. יש בעיה אחת בלחיות לבד - כל מחשבה
ניתזת ללא מענה מהחלק הפנימי של הגולגולת שלך. עד שתהליך ההכרה
עצמו הופך לדומה לשיחה עם עצמך. המצאתי לעצמי חברים דמיוניים,
קיוויתי שאלוהים מאזין לי, אבל בסוף, תמיד, נשארתי עם עצמי,
תוהה כמה כדורים צריך בשביל לגמור עם זה לתמיד.

אפילו רדיו לא היה לי, אבל השכנים היו נדיבים עם שלהם. אז
שמעתי אותך.

האם אתה תוהה
מי ממלא את המיטה הריקה שלי?
מי שומר עליי קרה
בשעות הכי חשוכות.
מי משאיר את הדממה לנפשה,
איזה דפיקות לב איני שומעת.
למה אתה לא שואל מי יהפוך את הלילה
לבודד ביותר השנה.
אתה לא רוצה לשמוע,
כי זה אתה.

החיים שלי לא השתנו. עדיין ניקיתי מק-קיא מקירות השירותים,
עדיין דגתי את המזרקים המשומשים מהאסלות. המזרקים לא נשטפו
לביוב, ואם לא הייתי אוסף אותם, הלקוחות האחרים היו עושים בהם
שימוש חוזר. עדיין התבוננתי בזוגות שפסעו יחד ברחוב, מדי פעם
עקבתי אחריהם. אולי משהו מהם ידבק בי, יחדור לבפנים הקפוא
שלי.
אבל קניתי לעצמי רדיו. צולח את כל נהרות ההרמוניה והשירים על
"כוח" ועל "אושר", ממתין לשמוע אותך. את שרת על החיים שלי, על
החיים הלא רלוונטיים והפתטיים שלי. אני חושב שידעת כמה מופלא
היה לשמוע קול אחד, רק קול אחד, של הבנה, של אמת. ובלילות
הארוכים ההם כששכבתי ללא תנועה במיטתי, המחשבות לא חזרו כהד
מהקירות של הגולגולת שלי. ידעתי בדיוק אל מי אני מדבר, על מי
אני חושב. דיברתי אלייך.
"הלילה הבודד ביותר של השנה" הגיע למקום השישי במצעד הלהיטים.
חמשת אלה שלפניו היו הזבל הדייסתי הרגיל. עכשיו הם חושבים שזה
סוג של נבואה המגשימה את עצמה, הקהל קונה את מוזיקת המקומות
הראשונים במצעד בגלל שאם היא במקום גבוה, אז זה אומר שהם רוצים
אותה. הם לא אומרים את זה ככה, כמובן. הם מדברים על "רעננות"
ועל "קול חדש ומפתיע".

הגעת גם למכונת המוזיקה. תמורת חמישה שקלים יכולתי לשמוע את
הבאס ואת התופים של הלהקה שלך, תמורת עשרים הייתי מקבל גם
חתימה. ותמורת חמישים הייתה מצורפת לחתימה הקדשה אישית. אז
תסלחי לי אם לא השתתפתי במצעד המסחור. ידעתי שאני עוזר ליצור
אותך - את שרת עליי. לא יכולתי כמובן לכתוב שורה אחת או להלחין
תו יחיד. אבל המחשבים יכלו להתמודד עם הפרטים הטכניים האלה.
החיווט שבראשי נועד רק להעביר למחשבים את מה שחשבתי, את מה
שהרגשתי. לחשוף את העמוקים שברגשותיי ובצרכיי. והם עשו עבודה
מצוינת. עם זאת, לא הצלחתי להאמין שרק אני מצליח להסיט עד כדי
כך את משאל האמ-אר-איי. התקשרתי לנציגה שלהם, זו שגייסה אותי.
"לא. אנחנו לא נותנים שמות."

בעבודה, הרבה אחרי הסגירה, התקשרתי למחלקת השיווק.
"אתה רוצה לרכוש רשימת תפוצה? מאיזה סוג?"
"איזה יש לכם?"
"הפרמטרים הם: גיאוגרפיים, סוציו אקונומיים, אתניים, פוליטיים
ורגשיים."
הקשתי 5. תיארתי בדיוק את עצמי בפרמטרים הרגשיים. המחיר היה
אלפיים ש"ח, חייבתי את ספק הצ'יפס של המזללה. את המידע קיבלתי
בפקס.

ואת שרת.
הנה אתה שוב,
חושב על הדברים הלא נכונים.
כולם טועים, אבל הם לפחות עושים את הטעויות הנכונות.

כל יום ראיתי ברחובות את הנערות הנלחמות זו בזו על הזכות למכור
את עצמן. קראתי על מוות של אלפי אנשים, ברעב, בחרב, במגיפה.
ולא יכולתי לשנות דבר. רק לעצום עיניים ולחלום על אהבה. תמיד
ידעתי שאני רק דמוי אנושי, ואסור לבלבל אותי עם הדבר האמיתי.
אבל המשכתי להתקיים, וזה הפלא האמיתי. נשמתי, עבדתי, אכלתי.
הייתה לי אותה זכות לאהבה כמו הזכות לפרוש כנפיים ולעוף.

ברשימה היו עשרים שמות. בחרתי אחד, שגר באילת. רחוק מספיק. מה
אני אמור להגיד לו? גנבתי את השם שלך מרשימת תפוצה, אני יודע
שאנחנו חושבים על אותם דברים, מרגישים אותם דברים. אני נכה
רגשית, בתול וכנראה בי-סקסואל. אולי אפשר להזמין אותך לצהרים?
מגוחך.

קראו לו בן. חלמתי עליו, הוא הפך לאובססיה עבורי. פלשתי
לפרטיות שלו והוא אפילו לא ידע. דמיינתי את מראהו, את כל השאר
כבר ידעתי. לבד בחדר האזנתי לך וחלמתי על בן. וסיפרתי למחשבים
על מה שאני חושב. האם חלמתי על אהבה בגללך, או אולי את שרת על
אהבה כדי לאשר את חיי? אני לא יודע. אני עדיין לא יודע.

הגניבה שלי התגלתה, כמובן. המנהל לא הגיש תלונה, רק פיטר אותי
במקום. ה"קומרדים" שלי כמעט הריעו בשמחה גלויה. ואת שרת.

מעולם לא חיית
ואתה לעולם לא תחיה
אבל במיטה שלי
אנחנו נמצא לזה תחליף

ארזתי את החפצים המעטים שלי ועליתי על אוטובוס החצות לאילת.
הנהג הודיע שהוא אוהב שני סוגים של מוזיקה, שירים חסידיים
ומוזיקת קאנטרי. יכולתי להרוג בשביל אטמי אוזניים. הבטתי בערבה
השוממת, במרחבים מוארי הירח. ככל שהתקדמנו דרומה השתכנעתי יותר
שאת נוסעת איתי. השירים שלך היו אמיתיים, ואם הם במוחי אז כך
גם את.

כן, זה נכון
נסעתי אלף קילומטרים כדי לפגוש אותך
ויתרתי על חיי
כדי למצוא את השביל שלך
וכל מה שאני
וכל מה שיהיה לי
זה מחיר אפסי,
האם לא תתני לי חיוך יחיד
לפני שתלכי?

נסעתי במונית לבית של בן. התעודדתי מהעובדה שהבית שבו גר היה
דומה לזה שלי, קומה רביעית בבית דירות מוזנח. אם זר מוחלט נוסע
כל כך הרבה זמן כדי לפגוש אותך, האם לא תכניס אותו אליך? ידעתי
שאם איכשל בפגישה, אם בן לא ישתף פעולה, אתאבד.
טיפסתי במדרגות, כאילו היו אלה מדרגות במגדל המקפצה של בריכה.
חדר המדרגות היה חשוך, רוב הנורות היו שרופות או שנגנבו מזמן.
בדלי סיגריות ושאריות של מזון מוכן בפינות. המשכתי לטפס.
מה אגיד לבן כשיפתח את הדלת? המילים היו חרוטות במוחי, אבל איך
הן יישמעו כשיחצו את קו שפתיי? כשהגעתי לקומה הרביעית עצרתי
לפני דלת הדירה שלו. חשבתי על כל הקלישאות "רק עברתי לכאן
אתמול, אולי אוכל לשאול ממך..." שום דבר לא נשמע אמיתי. בן עבד
בחנות מוזיקה בקניון הים האדום. הוא יצא מביתו בשעה שבע וחצי
בבוקר, כך שנותר לי זמן המתנה רב.
מדוע בחרת בנו, בבודדים, באומללים. אולי בגלל שידעת שאת דומה
לנו.

הדלת נפתחה, בן יצא החוצה. הוא לא התבונן בי כשהלך. רק ברצפה.
מקפיד לא ליצור קשר עין. ואז הערפל התבהר ממוחי, ידעתי בדיוק
מה הוא ירגיש - חשד, חוסר אמון, פאניקה. אני הייתי נמלט.
נשארתי דומם, בן עבר על פניי בשקט, במורד המדרגות.

למטה מצאתי ספסל ציבורי פנוי וחיברתי את הקופסה השחורה לטלפון
הנייד. האינפורמציה עברה בצרחה ארוכה וחרישית. שוטטתי ברחובות
המתעוררים, בעיר המתחממת במהירות. מצאתי בית קפה פתוח, הייתי
הלקוח היחידי. מכונת המוזיקה שרה פרסומת לקולה, ואת הלהיט
האחרון של בריטני, אין לי מושג איזה מהם. הכנסתי מטבע לחריץ.
ואת שרת.

יבש את עיניך,
אל תהיה עצוב.
אתה חסר ערך, הדמעות שלך לא משנות.
אם תמות או תחיה, למי אכפת.
אף אחד לא יהיה מאושר יותר או פחות.
חלום או שקר, אין הבדל.
עצום את עיניך,
אל תהיה עצוב.
הכאב שלך לא משנה בכלל
למה לסיים חיים
שבכלל לא קיימים?

את צדקת כמובן. לא בלעתי את הגלולות ההן. הלכתי ליציאה מהעיר
ותפסתי טרמפים צפונה.
זה היה השיר האחרון שלך. הם הבינו את הטעות והורידו אותך מקו
האמ-אר-איי. הגרסה הרשמית הייתה מוות ממנת יתר של וודקה ושל
נמבוטל. קורבן של לב שבור. אני עדיין שומר את התמונות מהמגזין
שדיווח על המעריצים המתייפחים, מחזיקים את התמונה "שלך"
בידיהם. לא הצטרפתי אליהם, מעולם לא התאבלתי עלייך. ידעתי שאת
עדיין איתי, בדרך כלשהי. ואם לא? אם את נעלמת לנצח? אז הנה אני
שוב כאן, עושה שוב את הטעויות הלא נכונות. שוב ושוב.

ומדבר אל עצמי.