מאוד נדיר שערפל באה לכאן.
עכשיו היא לא יודעת מי מתחילה ומי נגמרת,
והחלב שמסביב מזכיר לה
את צחקוקיהן של הילדות הרכות
ותלתליהן החומים הנעים עם הצחוק
וריח של תינוק נפרש לאט על המדבר
ושקט. אין רוח.

ערפל ואשת לוט עושות אהבה כבר שעות
המכוניות למטה לא שמות לב בכלל
וכל החלב הזה ממיס אותה מבפנים
האבן החיצונית אוצרת את מה שנוזל
כמו כף יד קעורה של מאהבת.
היא נרעדת לפתע
ורוח קל מניע את הלובן המזכיר:
כבר אין מה לדאוג.
מתו כולם. רק היא עדיין כאן.

עד הזריחה לפחות, ערפל עוטפת את זיכרונותיה.
את מראות העיר הבוערת מן האדמה
את הקללות מן הלהבות והמבט חזק קדימה
והילדות והריצה והלמות הלב
והיד שכופפה אותה למול העיר העשנה
והבעילה בכוח והדם המטפטף על המדבר
והכאב. והשיתוק. וצרחותיהן המתרחקות של הילדות.

אין דמעות. שקט.
ערפל מלטפת מה שנותר מהצוואר
מציירת עיגולים בנשיקות חלב
על הפטמות הרגישות שהתאבנו.
אין דמעות. רק ההר מרגיש בכובד.