הלכנו ברחוב ארבעתנו, ריחפנו באוויר בעצם, כל אחד חולם עם
עצמו- אבל כולנו בעצם חולמים על אותו הדבר- סיבוב על האופנוע
בערב יום שישי, קורעים את העיר, לא משאירים מאחורינו שריד חוץ
מענן העשן שנפלט לאויר מהאגזוז- גם כן מזיק לאיכות הסביבה.
לא עבר זמן רב עד שגל של שיעמום הציף אותנו, ואפילו מוות לא
יותר גרוע מזה. העברנו בנינו מבטים סתמיים של ריחוף סימולטאני
באותה אטמוספרה והמשכנו ללכת.
במקרה באותה השנייה שהרגשנו ריקים ומאוסים חלף ליידנו מלאך.
בלי לחשוב אפילו רגע תפסנו אותו מהר לפני שהספיק להתעופף לו
לחלל, דחפנו אותו לסמטה חשוכה וסגרנו עליו- שתיים מקדימה
ושתיים מאחור. לא היה לו לאן לברוח.
פוצצנו אותו במכות. אגרוף לפרצוף, בעיטה לבטן, מרפקיה לחזה.
דפקנו בו צינור השקייה שהיה זרוק ליד ושברנו לו את האף. כשהוא
כולו מדמם וצולע דם מלאכים סגול זורם לו על הבגדים ומכתים את
הזוהר הלבן והמלאכותי הואניסה ניסיון אחרון להמלט.
אבל ללא להצלחה. אם להיות כנה- לא באמת היה לו סיכוי.
ההילה שלו התחילה לדהות כמו נורת ניאון שנחלשת מפרפרת ולאט לטא
נכבית סופית.
מהר תפסנו לו בכנפיים. אני שתמיד חלמתי לעוף התחלתי לתלוש לו
את הנוצות (במבט ממורמר) נוצה נוצה לאט ושיכאב- עד שהכנפיים
שלו ניראו כמו שני עפיפונים שתלויים ברישול על ענף אחרי
שהתרסקו לתוך עץ.
אז בקליק אחד תלשתי לו כנף (מה שוות הכנפיים בלי הנוצות) ובעוד
קליק (שהיה נשמע כואב) עוד כנף נתלשה. וזהו. עשיתי את העבודה.
ברקע נשעמו קולות של ניידות משטרה.
זה היה הסימן שלנו לברוח.
בצעקות טירוף, אדרנלין ופחד התחלנו לרוץ, משאירים מאחורינו את
המלאך בסמטה טובע בשלולית של דם מלאכים סגול. כל החברה רצו מאד
מהר כדי לא להתפס בלי להסתכל אחורה. אז אני (מה לעשות בחורה
סנטימנטאלית) לא יכולתי פשוט לעזוב ככה, אז הסתובבתי לאחור
רצתי בחזרה לסמטה ולקחתי נוצה אחת מוכתמת בדם מלאכים סגול
למזכרת.
הרי לא כל יום פוגשים מלאך ברחוב.