"תנוח מוטי, זה לא בריא ללב שלך. אני חושבת שכבר פספסנו את
הרכבת של ארבע וחצי. זה לא נורא, ניקח את הרכבת הבאה".
"אני בסדר גמור, חיה. הרכבת הבאה בשעה שש חבל שסתם נחכה. בואי,
אנחנו תיכף מגיעים."
חיה הציצה בשעון, שהראה ארבע שלושים ושלוש. הם המשיכו בהליכה
מהירה אך כצפוי איחרו את הרכבת.
"זה לא נורא מוטי. בוא נקנה כרטיסים ונשב לחכות בתחנה. בוא,
תסדיר את הנשימה. כמה זה שניים לתל-אביב?"
"הרכבת יצאה לפני חמש דקות." ענתה הקופאית.
"כן אני יודעת, נחכה. מתי הרכבת הבאה?"
"עשרה לשש".
חיה שילמה ותרה במבטה אחר מוטי בעלה. לרגע לא מצאה אותו ונתקפה
בהלה. היא החלה ללכת לכיוון שער הכניסה לרציף כשהבחינה בו
יושב, עדיין מתנשף, מנסה להצית סיגריה בעוד הרוח מסכלת את
מאמציו. הוא קם ואחז בכתפה, מחזיק את הסיגריה הסוררת בפיו. הם
הלכו חבוקים אל הרציף השומם והתיישבו על אחד הספסלים.
"היה טקס מאוד יפה, אתה לא חושב?" חיה שאלה.
"אני בחיים שלי לא שמעתי על דבר כזה שמשאירים אותם יום נוסף
לאחר הטקס. את שמעת על משהו כזה?"
"גלעד אמר שהם צריכים להחזיר את כל הציוד לאפסנאות ולקבל את
ההצבות שלהם. בכוונה לא אומרים את ההצבות כדי שההורים לא יעשו
סקנדל בטקס. העיקר שגלעד שלנו מרוצה."
"את צודקת". הוא לקח את ידה והחל מלטף אותה בעדינות תוך כדי
פיזום המנון צה"ל שנתקע בראשו מאז הטקס.
חיה אהבה אותו. זו לא היתה אהבת נעורים צעירה ותוססת אלא אהבה
בוגרת, בטוחה בעצמה, רגועה. היא הכירה את סטטיסטיקת הגירושין
מקרוב ידעה שלה זה לא יקרה. מתוך ארבעת חברותיה הקרובות שלוש
היו גרושות. לפתע חשבה לעצמה מה תעשה בלעדיו, בלי מוטי שלה.
הרי הוא המשענת שלה, הנסיך מהאגדות, כמו שפעם כתבה לו במכתב
שהיא עדיין שומרת.
מוטי ליטף את שערה וגלש על לחיה. "על מה את חושבת?" שאל.
"אני? כלום, סתם חלומות בהקיץ".
הוא ניסה שוב להדליק את הסיגריה כשהוא מסוכך בידו על להבת
המצת.
"אולי לא תעשן? זה לא בריא לך. לפחות תסדיר קודם את הנשימה."
"אל תדאגי לי. אני בריא כמו שור. בזמן האחרון את נורא
דאגנית."
מאז שמוטי אושפז באיכילוב עם חשש להתקף לב בגיל ארבעים וחמש,
היא באמת דאגה לו. הוא כבר לא היה צעיר והרופא שבדק אותו קרא
לה לשיחה בסיום הבדיקה. הרופא סיפר שמצבו לא טוב ושאם ימשיך
לעשן לא יגיע לגיל שישים. במשך השנים הוא ניסה להפסיק כמה
פעמים, אך תמיד חזר. "אם אני אפסיק, ממה יתפרנסו מגדלי הטבק?"
היה שואל תמיד בחיוך.
"אני אוהבת אותך." אמרה חיה.
"מה נפל עליך פתאום?" מוטי שאל בחיוך וליטף שוב את שיערה.
"כלום. סתם, רציתי שתדע."
"אני יודע, אני יודע. גם אני אוהב אותך." לחש על אוזנה.
חיה הציצה בשעון. השעה היתה חמש ועשרה. היא חשבה על ארוחת יום
השישי של מחר, בה יחגגו את סיום הקורס של גלעד. הוא היה בנם
היחיד שנולד לאחר שנים של ניסיונות. מעולם לא הלכו לבדיקה.
מוטי תמיד אמר לה שזה בכלל לא משנה ושהוא נשאר איתה, בטוב
וברע. בגיל שלושים וחמש נכנסה פתאום להריון. היא עדיין זוכרת
את היום בו בישרה על כך למוטי. הוא רקד כמו ילד קטן. לאורך כל
ההריון פינק אותה. קנה לה שוקולדים ופרחים, פתח לה דלתות ובא
איתה לקנות בגדי הריון. רק על שם לא הצליחו להסכים. מוטי רצה
גל כמו גל בים וחיה התעקשה על עדי כי הוא העדות לאהבתם. לבסוף
התפשרו על גלעד.
ריח העשן קטע את מחשבותיה. מוטי הדליק סיגריה נוספת.
"עוד אחת? אבל עכשיו עישנת..."
"מה אני יכול לעשות? משעמם לי עד שהרכבת תגיע..."
הרציף החל להתמלא. השעה היתה כבר עשרים לשש.
"אני הולכת לשירותים, לפני שהרכבת תגיע"
"אם את לא חוזרת בזמן, אני נוסע בלעדיך" מוטי התלוצץ. "יש שם
איזו בלונדינית ששמה עלי עיניים. גם היא מעשנת. אני אסע
איתה..."
"טיפשון שלי" חיה אמרה ונשקה על לחיו. היא קמה ופסעה לכיוון
השירותים.

כשיצאה מהשירותים לא הבינה מה קרה. היתה התקהלות סביב הספסל
שבו ישבו. היא התקרבה במהירות, חיפשה את מוטי, בעלה, האיש שלה.
הוא תמיד יודע מה לעשות. לפתע ראתה אותו שוכב, עיניו עצומות
ואדם זר מבצע בו החיאה. היא קפאה על מקומה, משותקת.
"זוזו, אני רופא!" צעק אחד מהקהל וניגש אל מוטי. הוא הצמיד שתי
אצבעות לצווארו, פתח את עיניו והציץ באישוניו. מיד החל לבצע
הנשמה מפה לפה ועיסוי חזה. לאחר זמן שנראה כמו נצח בדק שוב את
צווארו. "אין מה לעשות, הוא נפטר" הכריז.
בדיוק אז הרכבת הגיעה.