ממרומי השעה אחת-עשרה בלילה אני תוהה מה עשיתי כל כך לא נכון
בחיים שלי, שזאת הצורה המחורבנת שהם קיבלו לאחרונה. בעצם, אני
לא זוכרת מתי כל זה התחיל בכלל או ממתי כל כך קשה לי לנשום.
שום שרוף-קיווי-בננה-פומלה-ביצה קשה-גרעיני אבטיח-קולה.
אני מערבבת את עצמי לטירוף.
ההפרעה הנפשית הנוכחית שלי היא לשחק פריסל עד שהמוח כבר לא
חושב כלום, ואז אני באמת יכולה להרדם. הסיוטים שלי מתנהלים
בהכרה מלאה בראש מפוחד שלא מבדיל בין ימין לשמאל. הנה, שוב
טעית בפנייה.
יש ימים שבא לי פשוט לבלוע את הכדור הזה שנקרא המציאות שלי כמו
שהוא, בלי לדחוף אצבע הכי עמוק שאפשר לגרון ולהקיא את הכול.
למצוא בכוח את הסיבה לחייך, בלי לקחת שבויים, לא משנה מי נשאר
מוטל בשדה הקרב.
הרגש
הוא האויב הכי גדול שאלוהים זרק עליי. כאבי הבטן האלה שמאיימים
לכלות אותי, גורמים לדמעות לזלוג גם בלי שאני רוצה.
לחבק בובות פרווה גדולות זה כמו לחבק את עצמי... רק בלי ידיים
מאחורי הגב.
כל הדרכים...
מובילות אותי אלייך.
ואת...
מזמן כבר לא בשום מקום.
אני מחטטת.
חפירות ארכיאולוגיות נועדו למומחים, לא לילדות קטנות עם יצר
מזוכיסטי משתלט.
אני לא יודעת איך אני מכבה את כל הפנסים האלה שמכוונים לי ישר
לעיניים, לא נולדתי עיוורת ואני לא יודעת איך להסתדר לבד
בחשכה.
הייתי רוצה
לפסל את הבועה שלי
בצורה כזו שבה...
אני אהיה באמת מאושרת.
כלי החימר שלי בבוידעם והפה נעלם דום.
אם רק...
הייתי באמת מסוגלת, בדעה צלולה ולב שלם...
לעשות את הבחירות הנכונות.
לכל כך הרבה אנשים,
לא היה...
כואב הלילה.
03.12.05 |