נקודה ראשונה: איני מחפש סימפטיה.
הכול מושלם. אני קצת רועד אבל זה לא יימשך זמן רב. תמיד חשבתי
שהמדבר מוליך שולל למרות הבטחותיו הילדותיות.

1. היסודות.

אבא מת בזמן שנישקתי נערה. יותר מכל אני זוכר את צחנת המוות.
בכל מקרה התגברתי על זה.
"נשק אותי כאן" אמרה. גם אם חיי יהיו תלויים בכך לא אצליח
לזכור את שמה.
השפתיים שלי רפרפו על צווארה. "אבא שלי גוסס אך אני מעדיף
להיות איתך"
"עכשיו נשק אותי כאן" אמרה ופתחה את כפתורי חולצתה. כיוון שכבר
אז ראיתי את שברי הזכוכית נישקתי פעם נוספת את מתווה כלי הדם
שעל צווארה החיוור.
"אתה יכול לראות את העתיד שלי?"
"לא" שיקרתי.
הצער שלי תמיד פרטי.

2. תכסיסי הסחה

כיוון שהייתי ילד קטן, הערצתי הרים (בדרכי הקטנה, הצנועה). אבא
היה הפסגה הגבוהה ביותר, מעבר ליכולת הטיפוס שלי.
"מדוע שחררת את הארנב?" שאל כשבחן את הכלוב הריק.
"הוא עמד למות."
"כולם מתים בסוף."
"אבל אני לא רוצה לראות את זה."
הוא היה צריך לחבק אותי אז, אבל הוא היה הר ממש גבוה.
זכרתי אותו כשטיילתי באיסלנד, היכן שהעולם בוכה. לשמש באיסלנד
יש לב, ויום אחד היא תימס. את אנה פגשתי באיסלנד.
"טעית בדרך," היא אמרה לי.
"אני רק עובר כאן, מחפש חוויות חדשות."
התבוננו יחד באדמה הלוהטת, ואנה חיממה אותי. צפיתי בה גוססת
במיטת בית חולים, מוקד הרעש היה צינור פגום ברשת העורקים שלה.
אבל לא סיפרתי לה על זה. "אולי נועדת לדברים גדולים," אמרה לי
"אבל עכשיו אתה מאוד עצוב."
"זו מתנה שקיבלתי פעם. תתבונני בשמיים. הכוכב הזה יעלם, וגם
ההוא."
היא כמעט האמינה לי.

3. חורף

"אימא, את רואה את מה שאני רואה?"
אימא החזיקה אותי חזק עד שחשבתי שאטבע.
"יום אחד אתה תמות, בקור."
אמרתי לה שאני לא מפחד. היא המשיכה לחבק אותי, אבא עבד בגינה.
הר מושלג, לא מודע לסודות שסביבו. מוזר איך הזיכרונות הופכים
מוצקים סמוך לנקודת הקיפאון.
אולי בגלל שהאצבעות שלי מאבדות תחושה, אני נזכר באח בבקתה של
אנה. במריבות הספורות שלנו נכנעתי לה סמוך לאש. לא מצאתי בתוכי
מספיק זעם לריב.
"אתה רוצה ילדים?"
"אני מעדיף לחלום אותם," אני חושב שהיא הבינה את זה.
"בואי נטייל, לפירמידות, למקדשים האצטקים, ליער הגשם, לקוטב,
לשבעת הימים."
הצבתי טלסקופ על גג הבקתה והתבוננתי בכוכבים. אנה הכינה קפה.
מעולם לא איבדתי תקווה.

4. נקודות על עקומת הלמידה

הילד היחידי שלנו היה בן. אנה העבירה לי אותו, זעיר ומצווח,
עטוף בשמיכה. אני ראיתי אותו נהרג בהתרסקות מטוס. בכל זאת
אהבתי אותו.
אני חייב להראות לך דברים, סיפרתי לו. אופנועים ומכוניות, פרות
במשקל שני טון ופיות. ראיתי את עצמי דרך עיניו. כשבגר לקחתי
אותו למדבר, חקרנו את הדיונות. מצאנו ציפור קפואה והוא בכה.
"אבא, האם יש לנו נשמה?"
אמרתי לו שאני לא יודע.
אימא חיבקה אותי כששאלתי. "נסה לא להביט לתוך אנשים אחרים,"
הציעה.
"יש ילד אחד בכפר," אמרתי "הוא יישרף במיטתו."
" תהיה חבר שלו," אמרה.
ההורים של הילד השאירו לי את ספריו. מעולם לא רציתי אותם, אין
לי אמון בשושלת. אני אראה יותר חורפים מאשר בני.

5. חיפוש דרך

"אתה מאושר?" שאלה אנה. לקחתי אותה לארץ ובניתי לנו בית.
ידעתי שאבא חולה אבל שיחקתי עם הבן שלי בגן המשחקים. מדי פעם
היה עובר מעלינו מטוס, בני היה מתבונן למעלה בתהייה. פגשתי
נערה. היא הייתה בת של שכנים והגיעה אלינו לשמור עליו. התנועות
הטקטוניות של שריריה משכו אותי.
"נשק אותי כאן," הציעה.

אני שונא לוויות. לאבא היה מזל. פרסקו של מוות, אמרה אימא. היא
התמודדה עם זה היטב. כמה נורא, אמרו כולם. כל כך פתאומי. לא
מדויק, לחשה. הם חשבו שהיא מוזרה, אבל היא התנועעה בחן.

6. שוטטות

"ונציה היא המקום," אמרה אנה "פסטיבל. מסיכה לך ומסיכה
בשבילי." השארנו את הבן שלנו מאחור. התחפשתי לירח, היא הייתה
רוח שחורה. רקדנו לאור המדורות בפיאצה סן מרקו. סביבנו התאספו
מסיכות רבות, ראיתי דרך כולן. לפנות בוקר התקדמנו לגשר האנחות,
סמוך לרציף. חשבתי שאני יכול להיות קונרד ויידט, יותר נכון מקס
שרק השיבה לי התעלה.
אנה בכתה באחת הכנסיות, וכל פסלי ישו כרעו ברך. קיבלנו שיחת
טלפון מהארץ. הנערה הייתה בחדשות: נשקי אותי כאן, אמרה לשמשה
הקדמית של הג'יפ. שתינו אספרסו והאזנו לגרשווין בזמן שרציתי
לחזור. "האם אנו בטוחים?" שאלה אנה בגובה 35,000 רגל. דמיינתי
את הכנפיים מתנתקות, הופכות אותנו לכדור אש. "אל תדאגי,"
אמרתי. איני רואה את המסע, רק את סופו.

7. טבע

מצאתי את הארנב שלי קפוא. אבא הורה לי לקבור אותו. החלק הגרוע
מאחוריי, חשבתי.
הם לקחו אותי פעם לפריס. תסתכל, מגדל אייפל, כמו בתמונות.
"למה את צוחקת עליי?" שאלתי את אנה, עוד כשהיינו באיסלנד.
"אתה תמיד כל כך רציני. אתה לא יכול לראות את הצד המצחיק,
המגוחך?"
"אני מתרכז."
היא צחקה כמו גייזר מתפרץ, אולי זה מה שמשך אותה אליי. ראיתי
אותה זקנה במיטה, הנשימה האחרונה שלה. היא רצתה לראות את החוף
של האוקיינוס, אז תפסנו טרמפים. הרוח הפכה את השיער שלנו
לשיגעון. "תמיד אהבתי את הים," אמרה "המסתוריות שבו."
נאלצתי להסכים. מיליוני טרגדיות קטנות על סלע שחור אחד, כולן
פרטיות.

כשהבן שלנו נולד חזרנו לחוף. אנה זללה צ'יפס חם ואני מצאתי
ביתן של מגדת עתידות. מכופפת מרוב אמיתות.
"מה עם הילד שלנו?" שאלתי.
"ילד בריא, הוא יחיה הרבה שנים."
"את לא יכולה לראות את המטוס?"
היא בכתה.
בחוץ אנה סיימה את הצ'יפס.
ליד הבית שלנו יש שדה, בקיץ העשב בגובה אדם. בחורף השדה חשוף.
העצים מאחוריו כפופים, כמעט אוחזים ידיים. לפעמים אני תוהה אם
הארנב לא היה מעדיף להישאר בכלוב.

8. קומדיה אכזרית

מעולם לא אהבתי לגלוש על שלג, אנה הייתה ממש דרוויש מסתובב.
הייתי מגושם, אבל היא ראתה את הצד המצחיק.
לקראת הסוף אימא עברה לגור איתנו. אני חושב שנהנתה מהשלווה.
היא נפטרה לפנות בוקר, כשהציפורים עוררו מהומה. שיחקתי איתה
בקלפים כל הלילה. "מגוחך," אמרה אחרי הפסד נוסף. "תכין לי
בבקשה תה. מאוד קר כאן." כשחזרתי עם הספל היא לא נשמה. "אתה
מתמודד?" שאלה אותי רק יום קודם. היא חיבקה אותי כמו שחיבקה
בילדותי, אבל זה לא היה אותו דבר.
הבן שלנו בכה כשחזר מהאוניברסיטה. הוא למד כימיה. "אני חושב
שאסע לתאילנד לחופשה," הודיע לנו אחרי השלושים. "זה רעיון של
החברה שלי."
טיילתי איתו בשדה. בכל צעד מצאתי דרך להיפרד מחדש.
"האם אתה חושב שיש לנו נשמה?" שאלתי אותו.
"אני לא אדם דתי," הוא צחק, "זה עניין של אנרגיה, טרנסמולציה,
אלכימיה."
במטוסים יש מכשיר כזה שנקרא קופסה שחורה. מישהו אמר לי שהיא
בעצם כתומה. יש אחת כזו בחוף בתאילנד, עדיין לא איתרו אותה.
מעניין איזה חרדות היא אוגרת. והאם החרדות האלה עוברות את
שלי.
חברת התעופה אייתה את השם שלו לא נכון, אנה הייתה מעבר ליכולת
הניחום שלי. זה היה זמן לטרנסמולציה.

9. פילוסופיה

יש לי מזל שזה הסוף שלי. קר.
לילד שנשרף במיטתו קראו תום. הוא היה בן תשע. לא הייתי ממש חבר
שלו, אבל אימא התעקשה שאזמין אותו לבית שעל העץ. אבא בנה עבורי
את המחסה הזה. תום הביא לשם שוקולד וחוברות.
"מה אתה רוצה להיות כשתגדל?" שאל.
"זו לא בחירה שלי," הסברתי.
"ההורים שלי רוצים שאהיה עורך דין. כסף טוב, חיים נוחים."
לשנייה ראיתי את הלהבות מרקדות באישוניו. "לוקח המון זמן ללמוד
את זה," אמרתי "אולי עשר שנים."
פעם, בתיכון, פגשתי יועצת חינוכית.
"חשבת פעם על העתיד? בחור בגילך צריך לתכנן."
חשבתי שזה נורא מצחיק. צפיתי בה כשליקקה את הדיו מהעט שלה.
"אני משתדל," עניתי לה.

10. דאוס אקס.

המציבה של אנה פשוטה. לוח נחושת. יש יופי בפשטות. אני זקן, אין
מקום למרירות. האם הזכרתי שהיה לה שיער אדום? הייתי צריך
להזכיר קודם.

שפן סלע בוחן אותי, הוא פצוע, מעט צולע. אנו מתבוננים זה בזה,
יש שלווה בינינו. אולי, בדרכינו שלנו, שנינו מעריצים הרים.