אני מקיף את עצמי בשעונים דיגיטליים
הזמן בין מנחה לשחרית נעים יותר
בלי תקתוקי רקע
ואנלוגיות ממילא עושות אותי עצוב
עם ההבנה שהן מביאות.
הבהובן הקבוע של הספרות מכניס קצב מנחם
וצבע ללילה שצבוע בסיד
הרבה יותר מזמן שמתעקש שהוא קיים עכשיו
ולא בנוסטלגיה שצבעתי בטורקיז של עיוור צבעים.
יש כל כך הרבה דברים שלא מצאתי בי
ויש כל כך הרבה דברים שפחדתי לחפש.
בסוף ימצאו אותי מת, אולי
תוצר לוואי של אל דימנטי
עם מכתב, או עם פרח, או סתם מכוסה
בשמיכת פיקה של ילדות עם קטר ירקרק
או בטלית.
מספרים דיגיטליים מתחלפים שוב בחושך
כמו מניין אינסופי של תושבי מחנות ריכוז
דימויים באפור של שואה צבעונית
מתחברים לי תמיד לערות כפייתית.
אני לא צריך עכשיו
שעוני אנלוגיה לזמן שבזבזתי
השמש תחמם בבוקר לב קפוא
בלילה, אחזיר אותו לך,
שתקפיאי.