חרדת הקיום שלי בחפיפת הראש במקלחת יוצאת אל המגירה. מכין עצמי
לעצימת עיניים, מפשיל שמפו לעומק היד, מכוון את תחושת המים
בעורף, מרטיב קצת בקודקוד, מורח ומקרצף. ארבעה חמישה סיבובים
על הקרקפת והסבון והמים מקבלים ישות חדשה שמאיימת לפרוץ את
גבולות השיער ולכבוש את המצח ומשם לגבות והנה נעצמות העיניים,
אינסטינקט מאולף נגד הסבל הקדום ובעד המודרני. יד שמאל מצטרפת
לסיבון, מנסה להדביק את הקצב המיומן והמהיר של יד ימין, מהר
מהר לפני שהשער יסגר עליי בחושך הנורא הזה שמתמלא פתאום קרנבל
מסויט של כל המתים שהכרתי בחיי, כאלה שמתו בגיל מופלג כמו סבא
שמואל, הרבי מילובביץ', צבייה ושרפי השכנים, וכאלה שמתו מהר
כמו גלי, עומר, שחר, גיל, רן, שני האחים השכנים וההוא מהשכבה
שלי בפיגוע בראשון, אנשים שבחרו למות כמו הסולן של אינקסס,
הזקן שירה לעצמו בראש בחנייה מאחורי הבית, היטלר, ההוא מ-י"א
על גג הקולנוע הישן, ההיא מ-י"ב בפרדס עם שק על הראש וכדור
בתוכו, וגם ההוא שיכבה מתחתיי שפספס ונשאר בחיים, מפורסמים
שמתו כמו הנסיכה דיאנה, ענבל פרלמוטר, דרדזן פטרוביץ' הכדורסלן
האגדי, ניקולאי קודריצקי הכדורגלן של בני-יהודה, שרק במקרה
כולם מתו בתאונות דרכים מחרידות, והתנקשויות-מוצלחות כמו רבין,
גנדי, סאדאת, קנדי, ומיתות-מדהימות-שהמצלמה-הנציחה כמו הילד
הערבי ואביו בתחילת האינתיפאדה, הצרפתי בהפגנה נגד ועידת 'ג'י
שבע', וכמובן שוב קנדי שמככב כאן יחד עם חצי ראש שמתעופף
לכיוון אשת הנשיא ההיסטרית, וגם כל האגדות שהצליחו להיכנס
לפנתאון של גיל עשרים ושבע, ג'ניס ג'ופלין, קורט קוביין,
שלפעמים אני חושב אותו בקטגוריה של המתים-מרצון, שוב ענבל
פרלמוטר, ריבר פיניקס, ההוא מ'מרד הנעורים', ג'ימי הנדריקס;
אני חושב, אבל אם לא אז אפשר לפתוח עבורו את המתים-ממנת-יתר,
כמו הבעל של עפרה חזה, שהיא בעצמה פותחת קטגוריה חדשה של
מפורסמים-שמתים-ממחלות-באופן-טראגי, וידידה שלו, ושוב ריבר
פיניקס וג'ניס ג'ופלין, ורשימת גיטריסטים ארוכה עד אין קץ,
והמלך זוהר ארגוב, שנכון שהוא תלה עצמו מבחירה אבל כולם יודעים
שהשטן הלבן שכנע אותו, ואם כבר שטן אז ששת המיליונים בשואה,
שפותחים קטגוריה של מתים-ברצח-עם,
בוסנים-צ'צ'נים-אלבנים-כורדים-קמבודים-טיבטים, וכל החיות
שהכחדנו, וכל העצים שכרתנו, ואפקט החממה והחור באוזון ופצצות
האטום והמימן, כולם שם כדי להזכיר לי כמה אני קרוב, וכמה
החפיפה עוד ארוכה, אבל אני מתאמץ להחזיק עוד ועוד את האישונים
בשחור, מדמיין איך ישרוף לי אם אפקח אותן עכשיו, רק בכדי לאשש
את היותי מתקלח במקלחת של עצמי, וזו הסיבה האמיתית לכך שאני
שונא שאת פותחת לי את הדלת באמצע, משום מה זה תמיד יוצא כשאני
עם השמפו על העיניים, כלוא בתוך עצמי, רועד מבפנים, והנה
התחושה שנשארתי רק כפות ידיים ושיער, החושך כבר תפס את מרבית
הדמיון, ואז אני נבהל באמת, ובשארית כוחות גלגלי העיניים
והנשימה מוציא עצמי אל הניאון המסנוור, אדים ומים של גוף
שמתקלח, וזה אני. חרדת הקיום שלי בכתיבה אל המגירה יצאה
מהמקלחת.