היא בחרה לשבת לידי.
היה מקום פנוי באוטובוס, ובכל זאת, היא בחרה לשבת לידי.
יפהפייה, נעימת מזג, בעלת לחיים ענוגות ושפתיים שחיוכים נשפכים
מהן כמו מים.
עם תיק נשען על גבה, צמד אוזניות משתובבות-מסובכות בשערה,
ודיסקמן, שחש את מגע ידה הקריר-חמים-חדש-ישן.
הו, כמה קינאה כף ידי באותו דיסקמן בר מזל.
שני מושבים פנויים אפילו אל מולי, מלבד עוד נוספים בשאר רחבי
האוטובוס, אך בכל זאת בחרה לנשום עמוק, לסדר את האוזניות
המתמזגות עם שערה יותר ויותר בכל רגע נתון, ולהתיישב ממש כאן,
לשמאלי.
ריח בושם נהדר, מתקתק וקליל הוסנף משערה, אולי מן האוזניות?
אולי מבטנה, שעשתה רושם כאילו מכילה צלילים כה רבים, צורמים
ומושלמים כאחד, כמין הרמוניה אחת שלא ידעה גבול, שלא היה ולא
יהיה כמותה כשתחלוף עוד שנייה ועוד שנייה מהרגע בו החלה, וכל
זאת בדומיה כואבת.
התיישבה והרעידה קלות את המושב, שחש אושר בל יתואר רק מהביטה
עליו, כבוד גדול כאשר שקלה להתיישב עליו, ורטט על-חושי כאשר
החל ישבנה השובב לשפשף את מרקם הבד השחוק שזכה להתעורר לחיים
ולו לכמה שניות.
עפעפיה כאילו עוצבו בידי גדול המעצבים, ריסיה פוסלו בידי גדול
הפסלים ועיניה כאילו חושלו בידי גדול המחשלים, והכל לשם אותן
שניות מספר של נשף מלכותי על הספסל השמאלי של המושב האחרון
לפני הדלת האחורית של קו 92.
קרני שמש שזורות באוזניה הביישניות, על עף שהליל ירד מזמן,
והוויתה הכוללת מסממת, מסנוורת יותר מהשמש כולה בצהרי היום החם
ביותר בשנה, יותר מקרן לייזר ישירות אל תוך האישון המתבונן
ונשרף עד דממה.
כן, דממה עזה שכזו שררה באותם רגעי מותרות, רגעי ברכה, רגעי
חיים -- דממת מוות.
ובאותה דממה קורנת שבה התיישבה רגעים ספורים לפני כן, קמה
והלכה, מפזרת מאחוריה את האבק המלכותי שהביאה איתה, מנבילה את
חלל האוטובוס מאחוריה, את המושב, ואותי לימינו.
בלי לומר מילה.