בילדותי מצאתי את עצמי חושבת רבות על סיבות לפגיעה בבריאותי.
אמנם הייתי בריאה אך מאיזושהי סיבה לא ברורה תמיד דימיתי כי
משהו מנקר בי, מחלה דוגרת. הייתי מעלה כל סנטימטר כואב בגופי
לעיני רוחה של אמי ובמילים גבוהות ניסיתי להסביר עד כמה עצום
הוא הכאב, עד כי אני לא יכולה לחכות עד מחר לרופא המשפחה
שממילא לא יעזור הרבה. היא מעולם לא האמינה לי. את חדר המיון
אני זוכרת משעות התנדבותי במד"א.
בזמן ההתנדבות זכיתי להכרה כי כאביי המדומים והפסיכולוגיים
אינם נוראים במידה שחשבתי אותם.
בנוסף תמיד דימיתי את עצמי לבריאה בנפשי, לעומת זאת גיליתי
שאני לא. אך לא בעזרת פסיכולוג וגם לא בעזרתי בלבד. עברתי
תלאות ומראות רבים יותר מכל נער או נערה רגילים, אך לא כאלו
השוברים את רוחו של האדם. אני היא זו שהפכה אותם לקשים כי דרך
ההתמודדות הייתה קלה בהרבה.
ההדחקה לא עלתה בחשבון אך הדרך שבה לקחתי את הדברים הייתה
גרועה ביותר. מצבי הבריאותי הפסיק להטריד אותי בימי התפרצות
המחלה הנפשית שלי, שאין היא ברורה לי. חשבתי תמיד שאני מיוחדת
ושקיומי הוא לא רק נטל על הוריי, אלא שיש סיבה ומטרה להימצאי
כאן. דמיוני פרח אחרי כוחות על-טבעיים ואינטיליגנציה מופרזת.
מעולם לא הוכחתי את שדימיתי אך דימיוני בלבד סיפק אותי.
תשומת הלב אליי מהורי וחברי הייתה רבה, אך לא מהם רציתי אותה.
כל מי שהייתי זקוקה לתשומת לבו היה רחוק שנות אור ממני. בלתי
מושג. אולי זו הסיבה לצורך הזה. הייתי מדמה מקרים ומריצה בראשי
דרכים להכיר ולהתקרב לאותם רחוקים. הדמיונות שלי היו חולניים
עד כמה שאפשר לשחררם. אלו המחשבות הקטנות.
אין לי לאן להמשיך מכאן, לכן אני חוזרת לחשב את בריאותי.
מחלה נפשית לא פתורה, זה כל מה שהייתי וכל מה שישאר ממני.
אני חושבת על המחשבות שיהיו לי בעוד חמישים שנה מהיום. ייתכן
ואני לא רחוקה כמו ששיערתי. |