אני באמת נפגע פחות. באמת! תמיד אמרו לי מאז שאני קטן שאני
מאוד רגיש.
האמת שניסיתי להכחיש את זה תמיד, אבל בפנים ידעתי שזה נכון.
הייתי נפגע מהכל, אבל עכשיו אני פחות נפגע.
הבעיה היא שאנשים תפסו טרנד חדש, אומרים לי שאני אדיש. אדיש.
אין לי מושג למה, אני תמיד מנסה לצחוק, תמיד מנסה להיראות שמח.
אין כל כך טעם להתווכח, ברגע שהם נתפסים על משהו קשה מאוד
להוציא אותם מזה. ניסיתי להסביר שזה לא נכון אבל פשוט לא
מקשיבים לי. אולי הם אדישים!
אדישים אליי, כולם.
אפילו השיחות עם הכלב שלי כבר לא כל כך טובות. פעם היינו
יושבים ומדברים שעות, הוא היה שוכב עליי ומקשיב לי וכמעט תמיד
היה מסכים עם מה שאני אומר, ואני לא נמנעתי מלהקשיב לצרות שלו.
אבל היום, אנחנו הולכים לישון ורק שותקים, הוא יושב עליי
ומסתכל, בוחן אותי ולא אומר דבר. הוא נהיה אדיש. חבל, דווקא
כלב טוב...
לא מזמן גם פגשתי בחורה. היא נראתה נחמדה בהתחלה אבל מהר הבנתי
שהקנקן שלה שבור. ניסיתי להסביר לה כמה יפה העולם, וכמה הצרות
שלנו הן קטנות בתוך ים צרות של שלושה מיליארד איש. היא ישבה
והקשיבה. לא אמרה מילה. תוך כדי הניסיונות שלי להסביר לה עד
כמה הכל יפה, תפסתי שכל מה שאני אומר זה שטויות. מכירים את זה?
זה היה מדהים. באמצע משפט קמתי ועזבתי אותה. לא נראה שהיה כל
כך אכפת לה. אדישה. ניסיתי להכיר אותה, ואולי טיפה יותר, אבל
שוב הבנתי שאני לבד...
אולי אני מגזים, אולי לא, אבל מה שבטוח זה שאין מה לעשות. בכל
דרך שתסתכלו על זה, אין פתרון.
חברים שלי שוב מנסים להגיע אליי, אבל לא מצליחים. אפילו הכלב
שלי, חברי הטוב ביותר, יושב ושותק.
אם אתם לא מבינים, יושבים ונשארים המומים, אז צאו מזה. אני
בטוח שתצליחו להבין את זה. אני בטוח שחברים שלי גם מבינים את
זה, הם פשוט מפחדים להודות בזה. כמוכם.
אז שיגידו שאני אדיש. שיגידו.
אולי אני באמת אחד כזה.
למי אכפת?