יש לי זיכרון מדהים לתאריכים חסרי חשיבות לחלוטין. זאת מן
הפרעה נפשית כזאת שגורמת לי לזכור את תאריכי האירועים הכי פחות
חשובים שאי פעם נתקלתי בהם - ימי הולדת של חברות לשעבר, יום
נישואין של ההורים של חבר שלי, תאריך הבחירות ב- 96' או היום
שבו השכנים בדלת ממול עברו לגור בבניין שלנו. למה הפרעה? כי זה
די מפריע להתעורר בבוקר ודבר ראשון להסתכל על התאריך בשעון
ולהיזכר שהיום זהו יום ההולדת של איילה אשכנזי, שלמדה איתי ב-
ג' 2.
אמרו לי שהזיכרון המדהים הזה הוא כשרון מבורך, ושהוא יכול
להיות מאוד שימושי. אני לא ממש מבין למה הוא יכול לשמש אותי.
כלומר, אני לא ממש רואה את עצמי מתקשר בשביעי לפברואר לרבקה
קלמנוביץ', המחנכת שלי ביסודי, ואומר לה: "שלום רבקה, זה אורן,
אחד התלמידים שלך לשעבר. רק רציתי לאחל לך מזל טוב ליום
ההולדת. אה, ודרך אגב, אם כבר יוצא לנו לדבר, אז הייתה לך טעות
בבדיקה של המבחן שלי בתושב"ע והגיעו לי עוד 4 נקודות".
אתם עשויים לחשוב בטעות שלפחות אני לא שוכח תאריכים של ימי
הולדת של אנשים שקרובים לי. אם כן אז כנראה לא הבנתם מה אמרתי.
יש לי יכולת לזכור תאריכים חסרי חשיבות לחלוטין, אירועים
חשובים ומשמעותיים זה סיפור אחר לגמרי. אני לא יכול לספור על
אצבעות שתי ידי את מספר הפעמים בהם התנצלתי בפני חברים וקרובי
משפחה על זה ששכחתי את יום ההולדת שלהם, אבל את התאריך המדויק
שבו חיים, בעל המכולת מלמטה, הכניס את המקרר החדש עם הווטרינה
של היוגורטים אני בחיים לא אשכח, לא משנה כמה אתאמץ.
לפעמים נדמה לי שהמוח שלי משחק לו במין משחק חולני, שבו לוח
השנה הוא כרטיס בינגו ענק, והמטרה היא למלא אותו עד תום בכל
התאריכים הלא חשובים שאני נתקל בהם. כאילו יום אחד אתקל בתאריך
האחרון שהיה חסר לי, אצעק "בינגו!" ואזכה בפרס הראשון.
עם עינב אני יוצא כבר חודש וחצי נפלאים. הכימיה מדהימה, היא
נראית פצצה, ולשיחות שלנו אל תוך הלילה יש עומק של האוקיינוס
האטלנטי. הכרתי אותה דרך ידידה משותפת שנתנה לי את הטלפון שלה.
הבליינד דייט הכי מוצלח שהיה לי, פשוט סיום נפלא של תקופת יובש
לא קצרה בחיי האהבה שלי. אתמול, כשהייתי אצלה, אמרתי לה שזה
מצחיק שכבר חודש וחצי אנחנו יחד ואני עדיין לא יודע את תאריך
יום ההולדת שלה. היא אמרה לי אותו, מה שפתאום הזכיר לי את
ההפרעה הקטנה שלי. סיפרתי לה עליה ושנינו צחקנו עלי. אחר כך
עברנו נושא והייתה שיחה ממש נחמדה, כרגיל.
היום היא התקשרה להגיד לי שזה לא ילך, שהקשר הזה לא ממש מתאים
לה כרגע. לא, לא, אין קשר למחלה הקטנה שלי, פשוט היא לא ממש
יצאה מהקטע של החבר הקודם שלה, והיא לא רוצה לשחק בי סתם, אז
היא החליטה לחתוך. אפילו כשהיא התקשרה להיפרד היא הייתה חמודה.
למעשה, אף פעם לא זרקו אותי בצורה כל כך יפה. היא כל הזמן אמרה
לי כמה שאני חמוד ושזה פספוס שלה, ושאם היינו נפגשים בזמן אחר
היה יכול לצמוח כאן משהו מקסים. היא לא הפסיקה להתנצל, לא משנה
כמה פעמים אמרתי לה שזה בסדר, ושלא תרגיש לא נעים, סך הכל זה
לא שיצאנו שלוש שנים יחד. בעוד היא מדברת שקעתי לעצמי במחשבות,
מתעלם מהקול החמוד והמתנצל שבוקע מהאפרכסת. חבל, חשבתי לעצמי,
חבל. לא היה לי חבל על זה שבדיוק כשהתחלתי לפתח אליה רגשות היא
החליטה לעזוב. גם לא היה לי חבל להפסיד כך מישהי שיכולתי לדבר
איתה שעות, בלי שייגמרו נושאי השיחה, או לשתוק איתה דקות
ארוכות, בלי להרגיש את המבוכה, שבאותן שתיקות מעיקות של פגישות
ראשונות. אפילו לא כאב לי על זה שעד שכבר פגשתי מישהי אחרי כל
כך הרבה זמן, שסוף סוף הייתי בטוח שהיא האחת ושאנחנו כל כך
מתאימים, היא פתאום הולכת. רק על דבר אחד הצטערתי, ובעוד היא
ממשיכה לדבר, להתנצל ולפרגן לי, רק מחשבה אחת הטרידה אותי ולא
נתנה לי מנוח. למה לעזאזל הייתי צריך לשאול אותה מה תאריך יום
ההולדת שלה.
סיימנו את השיחה. הנחתי את השפופרת במקומה וידעתי, שעוד יום
אחד בשנה אני אקום בבוקר, אסתכל בעיניים חצי עצומות בשעון שליד
המיטה, אביט בפינה הימנית עליונה שלו ואזכר בעוד תאריך חסר
חשיבות לחלוטין. |