יש פעמים שאני רוצה להרגיש את ידך עוטפות אותי, מחבקות אותי.
נותנת לי להרגיש את אהבתך הנצחית אלי, ואת אהבתי אליך.
להרגיש את הנפש הטהורה ויפיפייה שלך מתערבבת עם נפשי שלי,
שנינו ביחד לנצח, אחד עם השני.

יש פעמים שכל מה שאני רוצה זה לחבק אותך, ולהישאר ככה לנצח
נצחים.
להרגיש את גופך החם והיפיפה, הנעים למגע, איתי, נוגע בי,
מחזיק אותי קרוב אליו ולא מרפה.

יש פעמים שכל מה שאני רוצה זה לחזור למה שהיה פעם, כי זה היה
יותר טוב, אבל אני יודע שזה לא יקרה.
לא אתך, את לא כזאת את לא תאהבי אותי ככה. את לא אוהבת אותי
ככה.
את לא תרצי, מאותה סיבה שלא רצית קודם.
אף פעם לא הסברת באמת מה זה היה.
רק דחית את זה למאוחר יותר.
אני מבין את זה, מצטער שזה כך. אבל מתנחם בדבר המופלא שיש לנו
עכשיו.
הידידות שיש לי רק עם בן אדם, או אפילו מלאך כזה מושלם, כמוך,
את.
שכל כך רחוקה, כמו האופק.

יש פעמים שאני רוצה למות.
כל כך כואב לי, שאת לא פה איתי, שאף אחד לא פה איתי באמת.
אחרי שזה עובר, את שם, מצחיקה אותי, גורמת לי לחייך למרות כל
מה שיש מסביבי.
אחרי זה, אני מבין שבאמת היית לידי, אבל לא איתי. זה כבר לא
מתסכל כל כך. אבל זה כן מתסכל להבין שמישהו שאתה כל כך אוהב לא
רוצה להיות אתך אלא רק לידך.
זה לא מתסכל כמו ההרגשה הנוראית שאתה יודע שהיא לא איתך, לא
כמו ההרגשה הנוראית שאתה מרגיש שאתה חושב על זה, ההרגשה שמקננת
בי מידי פעם לפעם במיוחד שאני מסתכל על העבר שלנו, שלי.
אומרים שעבר זה משהו שצריך ללמוד ממנו, לדעת ללמוד מטעויות
שאנחנו עושים, אז למה אני מתאהב בנשים שאני לא יכול להשיג?
היום לא היית שם. ואני פשוט התחלתי להיזכר בשיחות שלנו,
והסתכלתי בתמונות שלך, והרגשתי יותר טוב.
שאני חושב עליך אני מחייך,
שאני חושב עליך אני מרגיש חם בלב.

יש פעמים שאני אומר חבל,
 חבל שזה נגמר.
 חבל שאת לא פה יותר, שאני אוכל לראות את החיוך הזוהר הזה על
 הפנים שלך, או לראות את הפנים שלך, איתי.
 
יש פעמים שאני אומר מזל,
 מזל שאת עדיין פה, עוזרת ותומכת כל כך.
 מזל שאת עדיין מדברת איתי, לא כמו אחרות, מדברת כאילו שאני

 באמת חשוב, כאילו שאני משנה לך, שאני עדיין שם לידך, לא אתך,

 לעולם לא עוד אתך.

ויש פעמים שאני מרגיש טוב עם מה שיש לי אבל זה בקושי קורה.
כי בפעמים האלו אני מעדיף לחשוב עלינו שוב ביחד.
מה שכנראה לא יקרה.
לא יקרה שוב, את לידי לא איתי.
     
             עדיין ותמיד אוהב.