שוע ישב מתחת לאקליפטוס והרהר. לפני לא יותר משעתיים הוא עזב
את הבית. הוא יצא עם התיק הגדול, אמר שלום לאמא, נישק את אבא
ויצא. הוא לא ידע לאן הוא הולך, אבל הגיע הזמן אחרי שלושים שנה
שהוא גר איתם לחיות קצת בעצמו. אמא ואבא דואגים לו, הוא יודע
את זה אבל כמה זמן כבר אפשר לנצל את טוב ליבם? עבודה משלו אין
לו, ונוכחותו בחנות של אבא כבר אינה נדרשת ואפילו נראית
מצחיקה, נער שליח מסדר מדפים בן שלושים. גם השכלה אין לו, את
בית הספר אמנם סיים אבל לא בהצלחה יתרה, ואת הצבא סיים, אבל גם
שם הרי לא מקבלים השכלה, רק טראומות.
בפעם הראשונה שהוא ראה חבר טוב נהרג הוא לא יצא מהמיטה
שבועיים, אחר כך זה הפך לשגרה.
את יוד'לה הוא פגש בצבא, בבית החולים. שניהם נפצעו, יוד'לה
בחזית ושוע, הפעם היחידה שהגיע עד בית החולים, נפל במדרגות
בדרכו לצאת לחופשה ושבר את הרגל. אחרי התקופה בבית החולים
ליוד'לה נמאס, הוא השתחרר מהצבא והלך ללמוד. שוע נשאר בצבא, כי
לא היה לו משהו אחר בחיים. יוד'לה למד פילוסופיה וערכי מוסר,
ואחרי זמן מה כל פעם שהוא ושוע היו נפגשים הוא היה מדבר בעיקר
על חוסר המוסריות של מעשי שוע, על המלחמה של הכפייה, על החיים
והאמונות. אבל שוע לא באמת הקשיב. לא היה לו איכפת במה להאמין,
כל עוד לחם הוא היה עסוק, כשהוא סופסוף השתחרר הוא לא ידע מה
לעשות עם עצמו, אז הוא עזר לאבא בחנות. ועכשיו הוא החליט לעזוב
את הבית.
הרהוריו הובילו אותו למסקנה הפשוטה שהמקום היחיד אליו הוא יכול
ללכת עכשיו הוא יוד'לה. שוע הגיע לביתו של יוד'לה לקראת
החשיכה, הוא דפק בדלת וחיכה. שוע שמע את המנעול מסתובב וראה את
הידית מורדת, הוא ציפה לראות את דמותו המרשימה של חבר אך
במקומה הוא נתקל בסדק צר שדרכו מבצבץ גוש שיער כתום.
"מי זה?" שאל קול דק מצידה השני של הדלת.
"אה... איפה יודה?" שאל שוע בתמיהה.
"אה. חכה רגע, בוא תיכנס שניה, אתה חבר שלו נכון?" שאלה הדמות
מצידה השני של הדלת.
"כן. אני חושב." הדלת נפתחה לאיטה והוא גילה שהשיער הכתום
היפיפה שייך לבחורה קטנה. הם נכנסו פנימה והתיישבו על הספה.
"יודי יצא עוד שניה, הוא במקלחת."
"ומי את אם יותר לי לשאול?"
"אני מרג'." באותו רגע יצא יוד'לה מהמקלחת עטוף במגבת לבנה
גדולה ובכפכפים אדומות.
"אני רואה שפגשת אותה. נו, מה דעתך?" תהה יודה.
"אני חושב שאני אלך." אמר שוע לאחר היסוס קל "אשאיר אתכם
ביחד".
יודה הסתכל על שוע בתמיהה ואמר "שטויות! תשאר, אנחנו תמיד
שמחים לחברה."
"לא לא, אני זז עכשיו."
"תשאר אמרתי לך, תראה איזו חמודה!"
"חמודה, אבל שלך, אני הולך."
"מרג'י חמודה, שמעת אותו? רק הגיע וכבר רוצה ללכת."
גופה החתלתולי של מרג' מצא את מקומו ליד שוע, מבטה המתחנן תפס
את עינו הוא שמע את קולה ממלמל "תישאר, בבקשה, תישאר. אם תלך
אני אהיה עצובה." שוע המשיך להיות מבולבל.
יודה התיישב לצידה של מרג', מחבק אותה ומחייך לשוע, "ולזה אתה
יכול לסרב?" שאל בגיחוך.
עיניו של שוע מצאו את תיקו הגדול שהושאר ליד הדלת.
"אל תדאג, אף אחד לא יקח לך את התיק פה, אנחנו כולנו חברים."
אמר יודה, "ברחת מהבית או משהו?"
עיניה של מרג' עקבו אחרי תגובותיו של שוע. דמעה עלתה בעיניו.
יודה התרומם, תפס בזרועו של שוע וגרר אותו לאחד החדרים.
"מה קרה לך? באמת ברחת? ילד בגיל שלושים בורח מהבית! אתה קשור
אליהם מדי, תפסיק עם הנהר הזה, לא יעזור לך. מהיום אתה גר
איתי."
שוע התיישב על המיטה בראש מורכן.
"נפנה לך חדר, נשים מזרן ואתה גר פה, מבין? גם היא גרה פה אז
תתחיל להסתדר איתה."
"היא שלך" מלמל שוע.
"מה קרה לך אתה? אה? מה אתה עושה את עצמך ילד בן שלוש? תתעורר,
אנחנו אנשים מבוגרים. על הבוקר אני מוצא לך עבודה, מסדר לך
בגדים נקיים ואולי גם תספורת." פניו של שוע השתנו, חיוך קל עלה
על שפתיו.
"שלא תעז לגזור לי את השיער, אתה לא הצלחת לגדל, תן לי לפחות
לנסות."

כשהם חזרו לסלון הם ראו את מרג', דמות קטנה מכורבלת, עם רעמה
כתומה, יושבת בפינת הספה, פני הכלבלב מסתכלות בתחינה, כמהות
לליטוף. שני הגברים כאיש אחד מיהרו לנחמה ולחבקה, למנוע את
העצב הנשקף מהעיניים.
"מה קרה יקירתי?" שאל יודה "מה קרה?"
מרג' התכרבלה קרוב אליו קוברת את עצמה בחיבוק של יודה,
מתייפחת.
"די, תפסיקי, הכל בסדר, אנחנו פה לשמור עלייך, אל תדאגי, הכל
יסתדר."
שוע ישב המום, לא יודע איך להתנהג ומה לעשות עם הבחורה הבוכייה
שלידו. ידו נשלחה לחבקה והיא התכרבלה בין שני הגברים, מתחממת
מגופם.

הרעמה הכתומה מצאה את משכנה בכתפו של יודה, ושוע מהסס. מנסה
שלא להפר את שלוותה עוד יותר, ידו מחפשת לתת את הנחמה הדרושה,
מחליקה על גבה בתנועות קצובות כמו הייתה תינוקת שיש להרדימה.
פניו של שוע היו מבועתות, הוא לא ידע איך עליו להתמודד עם יצור
שכזה, נתון בצער שכזה.
"תרגעי" הוא לחש.
"הכל בסדר, אל תדאגי, אם תבכי זה לא יעזור לך. אין אף אחד
ששווה לבכות ככה בשבילו, די" הוא הניח את ידו בתוך שיערה לוחש
לה דברי מרגוע.
יודה הסתכל עליהם בתדהמה וברכות, נותן לשוע להרגיע ולנחם. עם
מגע היד מרג' החלה להרגע. התייפחויותיה פחתו, וגופה פסק
מרעידותיו.

ראשה התרומם לאיטו, ועיניה נפגשו עם התכלת בעיניו של שוע.
הם טבעו אחד בתוך עיני השני, הירוק הלוהט שלה תופס את כל מהותו
ואת מחשבותיו. לאט לאט הם קרבו את מבטם, קיצרו את הדרך עד
שהרגישו את הבל נשימת האחר על לחיים.
הם החלו בריקוד של תנועה, מתקרבים לאיטם בלי לשבור את קשר
העין, לבם דופק במהירות ובאיטיות נפגשו שפתותיהם.

יודה צפה ברגשות מעורבים במתרחש לפניו. הוא ביכר על התקרבותם
של שני חבריו, הוא הסתכל בהם, ביופי תשוקתם ובטהרתם הפתאומית
זה למול האחר. אנחה עלתה בליבו. חברו הקטן, זה שאינו יכול
לשמור על עצמו או לעמוד על שלו מצא את דרכו לאישה הזו, שאין לה
גבולות וגיל עיניה כפול מגילו, ושניהם עתה נראים כתמימים
ורכים, נשיקתם כנשיקת שני בני נעורים המתנסים בתחושה בפעם
הראשונה. אכזבה מרה חלחלה לליבו של יודה, מדוע הוא אינו יכול
להיות לצידה, דווקא את חברו התמים חסר הנסיון היא בחרה.
הם נפרדו.
שוע הסתכל שוב בתוך עיניה ושאל בשקט "אז מה קרה?" היא בהתה בו
בחזרה ולא ענתה.
"אל תדאגי" אמר שוע.
"זה לא משנה. כל מה שלא תעשי זה לא יכול לפגוע באף אחד, במיוחד
לא בך. כל מה שעשית לפני זה לא משנה, אף אחד לא יכול להישאר
טהור, את הנפש נקיה, מעבר לא משנה". מרג' השפילה את עיניה,
"אני לא ראויה לזה" היא לחשה.
שוע הניח את ידו מסביבה ולחש בחזרה "כולם ראויים".
"אבל אתה" נפלטה מפיה לחישה "יותר טהור, אתה חסר פגמים".
למשמע הצהרתה התרומם יודה ממושבו, זעם בעיניו. "טהור? טהור את
קוראת לו? אין בו טיפה של טוהר! אין לו טיפת דם שאינה חוטאת!
מה הוא כבר עשה, ישב על הצוואר של אחרים, שתה את דמם של הוריו
שדאגו לו כל חייו? לא, הוא לא טהור, פשוט חטא חטאים אחרים!".
יודה הלך למטבחו, פתח את אחד הארונות והוציא מתוכו בקבוק
וויסקי. הוא לגם לגימה גדולה, הבקבוק בידו, עווה את פניו למפגש
לשונו עם הנוזל המר, הצביע עליהם ופלט: "את עוד תתחרטי על זה,
תסמכי עלי".
במילים אלא הוא יצא את דלת דירתו, משאיר את שוע ומרג' לבדם
בבלבול.

יודה ירד במדרגות ביתו, יצא מפתח הבניין ופנה לתחנת האוטובוס
הקרובה, נזכר להכניס את הבקבוק לכיס הפנימי של המעיל. הוא ישב
בתחנה זמן מה ובחן את הכתובות על המושב והתקרה. כשנמאס לו החל
לצפות במכוניות, מצפה לאוטובוס שמרוב טובו יואיל לקחתו העירה.
כשהאוטובוס הגיע לבסוף ויודה עלה עליו, הוא צנח באנחה על אחד
המושבים ונרגע, מתכונן לנסיעתו הארוכה עד למרכז העיר. האוטובוס
נגרר לאיטו ברחובות הצרים של העיר, משמיע קולות מאמץ ממשי בעוד
הנהג מנסה באופן נואש לא לפגוע במכוניות החונות משני צידי
הכביש. יודה התבונן בעניין בביצועי הנהג מקווה בליבו שאת
המכונית הבאה הוא לא יפספס, כי אז ליודה יהיה מישהו אחר לצחוק
עליו. אך האוטובוס המשיך לנסוע והנהג לא נכשל בתפקידו. בהגיע
האוטובוס ליעדו, צלצל יודה בפעמון וגרר את עצמו לדלת היציאה.
לאחר שירד, הוציא שוב את הבקבוק ולגם עוד מספר לגימות ארוכות
מתוכו. הוא תכנן ללכת לביתו של ידיד אך ברדתו לא היה מסוגל
להביא את עצמו להרחיק מהתחנה ולכן התיישב על ספסל אבן בפארק
הציבורי הקרוב. הוא ישב והתבונן, מרגיש ברוח הצוננת על לחייו
ובצלם של העצים מסביבו. יודה הניח את הבקבוק על הספסל מימינו
וחיכה.

בשביל הסלול התהלך אדם עטוף במעיל חורף כבד עם ברדס המולבש על
ראשו, מבטו מופנה מטה וידיו מחופרות בכיסיו. הוא הולך בכיוונו
של יודה ומסתכל על הבקבוק רע המזל שעומד על הספסל. יודה יושב
שם, מעשן ובהה בחלל הריק. האיש מתקרב ליודה ומפנה מבט שואל אל
הבקבוק.
"את הבקבוק תקבל רק אם תשב פה ותקשיב לי", דרש יודה.
"אני אקשיב" ענה בנימוס הזר.
"אז שב" אמר יודה.
הזר מתיישב לצידו של יודה, הבקבוק מפריד בינהם.
"אז למה אני צריך להקשיב?" תוהה הזר.
"לסיפור עצוב" אומר יודה בעודו מדליק סיגריה נוספת ומציע לזר.

"אני לא מעשן. רק שותה" קובע הזר.
"אז קודם תקשיב" דורש יודה.
"אז תדבר" מתחנן הזר.

"תקשיב לסיפור עצוב מאוד" נאנח יודה "סיפור עצוב שלא נועד
בשביל לספר אותו".
"אז דבר" ביקש הזר.
"פעם," פצח יודה, דמעות נקוות בעיניו, "חשבתי את עצמי למוצלח,
יפה מבטיח, מציאה טובה, אבל היום לא נשאר לי כלום, כל החיים
שלי הרוסים."
"ומי הרס אותם?" התעניין הזר שולח את ידו בזהירות אל הבקבוק
הנמצא בינהם.
"פעם הייתי אדם" חזר יודה, ראשו מורכן ודמעות זולגות מעיניו.
"הייתי אדם והיא עדיין, ואני כבר אף פעם לא אהיה אנושי".
הזר שלך את ידו וחיבק את כתפיו של יודה, מציע לו עוד לגימה
מהבקבוק לאחר שגמע את רובו.
"לא לא, תשמור אותו, נראה שאתה זקוק לכך הרבה יותר ממני" יודה
השפיל את מבטו ונראה מכונס בתוך עצמו.
"סיפורי אהבה תמיד נועדו להיות מסופרים" ציין הזר קולו נמרח
מהמשקה וידיו רועדות "אין סיפור אהבה שצריך לשמור לעצמך, הם
נחלת הכלל." מבטו חסר החיים של יודה הראה את חוסר נכונותו
לדבר.
"תתעודד" הוסיף הזר "גם הסיפור שלי התחיל בסיפור אהבה."
ראשו של יודה התרומם והוא הביט לכוונו של הזר. בינתיים זה
המשיך. "היה לי פעם כלב, הוא היה גדול ואהבתי אותו מאד. אני
יודע שכלב זה לא ממש כמו אישה, אבל פעם היה לי גם כוח. הרבה
כוח. וכלב נותן אהבה לא פחות מאישה, אפילו יותר מדי פעם" עיניו
של הזר החלו לדמוע מעט מזכרונותיו.
"הייתי חשוב בעיר הזאת. יכולתי לשלוט על אנשים. הכלב שלי היה
החבר הכי טוב שלי בעולם. אבל גם הוא מצא דרך לבגוד בי. היה
איזה צעיר אחד, שמונה עשרה, לא יותר, חשב הוא יותר חכם מכולם"
האיש משך באפו והוציא ממחטה גדולה מהכיס, לנגב בה את עיניו,
הפעולה אמנם ניגבה את דמעותיו אך מרחה את הלכלוך המצטבר של כמה
ימים מעל פניו. "הוא אמר שקוראים לו שוע, נראה ממוזל כזה, אני
הכי שונא את הממוזלים  אתה מכיר אותם. תמיד מצליחים במה שהם
עושים" יודה הרים את עיניו בעניין גובר והולך "אני, הייתי
שוטר. למען האמת הייתי מפקד המשטרה העירונית. כולם כיבדו אותי.
אז יום אחד מביאים לתחנה את הצעיר הזה, לפני צבא ומלא בתפיסות
מטופשות, מלא במזל. הוא עצבן אותי, גרם לי לשנוא אותו. ואתה
יודע מה עשה הכלב הזה שלי, שתמיד היה לרגלי ותמך בי בכל צעד
שעשיתי? הוא הלך והתכרבל ליד הילד הזה. והילד אפילו לא היה
פושע. סתם בא לשחרר איזה חבר בערבות" יודה כעת ישב וחיכה לכל
מילה שיוצאת מפיו של הזר. מהלך העניינים הקודם צרב במוחו ורגשי
הנקמה שבו בעבעו.
"אז איך קוראים לך אדוני המפקד?" שאל יודה
"אני פיני, ככה תמיד כולם קראו לי. אתה תהייה חייב לי סיפור
אחרי זה. אני מספר לך את שלי ואתה עוד לא אמרת כלום." ידיו
הרועדות של פיני אחזו בצוואר הבקבוק והוא רוקן את שאריות המשקה
"הוא בגד בי החבר היחיד שלי. ועוד הבחור הזה לא היה נורא כל כך
בסופו של דבר. לא יכולתי להתמודד עם מה שהוא עשה, הכלב היקר
שלי. ותראה לאן הגעתי, מחפש משקה ברחובות ריקים מאדם. הכלב הלך
ממני באותו הערב איבדתי הכל."
רגשי הנקמה של יודה התעוררו מחדש. "מה היית עושה כדי למצוא את
הבחור הזה?"
"אני, אני לא רוצה לפגוע בו. אני רק רוצה את הכלב שלי בחזרה.
ואתה בטח רוצה את הבחורה בחזרה.

פניו של יודה הביעו בלבול. "לא את הבחורה. את מה שהיה לי איתה.
וגם איתו בעצם. הם בני האדם היחידים שנותרו עכשיו. גם אני רוצה
להיות שם."
"אל תדאג אתה בן אדם. וגם אני כזה בעצם" העיר פיני בגיחוך.
"אתה לא בן אדם. וגם לא היית. הכלב היה החלק הכי אנושי שלך"
אמר יודה והשאיר את פיני להזיותיו השיכורות.

תסכולו של יודה המשיך להוביל אותו ברחבי העיר. הוא הלך עד
שהתעייף, וכשהתעייף שכב וישן, מתחת לעץ האקליפטוס של שוע. עץ
האקליפטוס נאנח עם הרוח מעליו. הקליפה נבקעה ונשרה לידו והעלים
רשרשו מסביבו. הוא הסתכל מסביבו וראה חבל שנזרק מאתר הבניין
הקרוב. הוא מישש את החבל בידיו וקירב אותו לעורו. לאיטו, כרך
את החבל סביב צאוורו, וקפא ברגשה מוזרה של גורל. לאיטו הוא קם,
קשר את החבל לראש העץ, סידר לולאה, כרך אותה סביבו וקפץ למותו.