נר בודד עמד במרכז החדר, והאיר סביבו באור צהוב ומרגיע. רוח
קרירה נשבה מהחלון הפתוח, וליטפה את שערה, שכבר התייבש כמעט
לגמרי. ריח השעווה מהנר התמזג עם ריח הפסיפלורה מהסבון בו
השתמשה באמבטיה המרגיעה והמאוד ארוכה שעשתה זה עתה. החלוק
הקטיפתי שעל גופה העירום ליטף את עורה בעדינות מרגיעה, ועושה
לה מעין עיסוי בשריריה העדינים.
היא נשמה באיטיות, שואפת את הריחות המרגיעים עמוק, עמוק פנימה,
נרגעת מהיום הארוך שעבר עליה.
עיניה העמוקות ריצדו ורקדו להן, קוראות במהירות את הספר בו
הייתה שקועה כבר חצי שעה. הקפה החמים שלה, העלה אדים לידה,
מוסיף לאוסף  הריחות.

הוא שכב על המיטה בחדר שלו. הטלוויזיה האירה עליו, גורמת
לצללים הנוצרים משריריו לקפוץ - גדלים, קטנים. הוא הביט לתקרה,
מנסה להתעלם מהמאוורר שהסתובב במהירות, מנסה בכוח להבריח את
החום הלא אופייני לתקופה.
קולות המכוניות מבחוץ התעמעמו ע"י זכוכית החלון הסגור. מוזיקה
חלשה בקעה מהרמקולים הישנים אך נאמנים שלו. אבל הוא לא שם לב
אפילו לבחורה הממש מעניינת במסך הטלוויזיה, הוא המשיך להביט
לתקרה, לא בטוח אם עיניו פקוחות או עצומות, אם הוא ישן, או
שאולי הוא עדיין ער אולי שניהם... היום הארוך חזר על עצמו
בעיני רוחו. כמעט אחד לאחד הוא נזכר בכל רגע, טוב או לא, חוזר
על עצמו, מזכיר לעצמו כמה וכמה פעמים את סוף היום, רגע לפני
שפנה הביתה, למקלחת קצרה, ונכנס למיטה, משכנע את עצמו שהוא
באמת יישן.

הכול התחיל כמו עוד יום רגיל בבי"ס. שוב קמים ב-7, מתארגנים,
אוכלים משהו קטן וזזים לבי"ס לשעות ארוכות של שעמום והפסקות
קצרות מדי.
עברה עליו תקופה רעה. שבוע לפני כן הוא וחברתו מזה כמעט שנה
נפרדו. הוא לא בדיוק הבין למה. משהו שקשור להרפתקנות, נאמנות,
יחסים פתוחים ויוני משכבה י"ב. האמת, לא כ"כ הזיז לו. היחסים
ביניהם נשחקו. הוא בעצמו כבר חשב להיפרד ממנה, אבל לא היה
בטוח. כבר שבוע שהוא לא התגלח. לא שזה שינה הרבה, הוא לא היה
שעיר במיוחד, אבל אפשר היה לראות שינוי בפניו שהיו מסודרות
בד"כ שעכשיו היו מלאות זיפים קטנים. הוא בקושי דיבר עם חבריו,
לא הקשיב למורות, לא הפגין שום רגש.

אצלה... אצלה שום דבר לא היה מיוחד. היא לא חיפשה קשר. היא
פשוט חיפשה. לא ידעה מה. נדלקה מדי פעם על אנשים, הזויים יותר,
הזויים פחות, העיקר היה לא להשתעמם.

"אולי תצא מזה כבר?" גערה בו. היא הייתה הראשונה שעשתה את זה.
כולם טיפלו בו בכפפות של משי. לא רצו להרגיז אותו.
"נמאסת עם הפרצוף תשעה באב הזה!" המשיכה כשראתה שאין תגובה
ממשית מצדו. "אז נפרדתם! אז מה? יש לך מה להציע לבנות אחרות...
צא ותכבוש בחורות".
הוא רצה להקשיב לה, באמת שהוא רצה, אבל משהו בתוכו גרם לו
למעין עצלות שכזאת, שהוא לא רצה לזוז יותר מדי.
"חסר לך שאתה לא בא היום!" איימה עליו ברצינות. וכשהיא הייתה
רצינית, כולם ידעו.
אחר הצהריים היה להם טיול למרכז. לא משהו מעניין, אבל לפחות
לצאת, להתאוורר, לשנות אווירה, אולי זה יגרום לשינוי. הוא
הוציא מעצמו חיוך קל, כסימן להסכמה, וחזר לתנוחה מעוררת הרחמים
בה היה שקוע קודם.
היום נגמר מהר יחסית. כפי הנראה בגלל שלושת השיעורים שבוטלו.
הוא חזר הביתה באיטיות. עבר מקלחת מהירה, ולנקות ממנו את הזיעה
שחלה להצטבר עליו בגלל החום הפתאומי שנחת.
הארון פתוח כבר חצי שעה. הוא אף פעם לא בחר בגדים כל כך הרבה
זמן. אולי באמת משהו משתנה?
מה שהדאיג אותו הכי הרבה בזמן בחירת הבגד, ובמיוחד כשהוציא את
הגופייה שרצה, היה העובדה שהוא נורא התעמק בלחזות את תגובתה
כשתראה אותו בזה. היא תמיד החמיאה לו, הם היו ידידים קרובים,
אבל הוא אף פעם לא ניסה להרשים אותה יותר מדי.
הוא אפילו התגלח.

נסיעה למרכז בחיים לא הייתה קצרה כ"כ. כפי הנראה הוא ישן. הוא
בעצמו לא היה בטוח. בעיקר בגלל שכשקם הוא לא הרגיש עייפות
בכלל.
הוא ישב במרפסת בית הקפה, מביט למרינה, לים, הצבוע בכתום. היה
לו מבט חולמני. הוא לא ידע בדיוק על מה הוא חושב, אולי על עצם
העובדה שלא חשב בכלל. כוס המוקצ'ינו שלו עמדה חצי ריקה על
שולחן העץ. הכיסא לידו נתפס. הוא לא הביט הצידה, למרות שרצה.
הוא המשיך להביט להשתקפות השמש מאחורי שובר הגלים. יד רכה
ליטפה את גבו, גלשה אל כתפו, ומשכה אותו לחיבוק. הוא ידע מהרגע
הראשון שזאת היא, וליבו החל לפעום בעצבנות שהטרידה אותו. היא
חיבקה אותו אל חזה, נושפת על ראשו הכבד. נתנה לו נשיקה קלה,
ועוד אחת, ארוכה יותר.
קצב פעימות הלב הטרידו אותו מאוד. פתאום הוא הרגיש כמו ילד קטן
בזרועות אימו. הוא לא אהב להיות תלותי. הוא לא אהב רחמים. ידיה
הוסרו מכתפיו בעצבנות רגועה. מבטיהם נפגשו. עיניה הכהות הביטו
בפליאה בעיניו, שהחזירו לעיניה מבט כועס ונעלב בו זמנית. הוא
קם זרק לה עוד מבט, מנסה לשכנע את עצמו להישאר, אבל אחרי שהבין
שמאוחר מדי, הסתובב והלך לכיוון השירותים - המפלט היחידי עליו
חשב, משאיר אותה להביט עם מבט המום בסירות העולות ויורדות על
המים במרינה. מתנחמת בעובדה שהוא השאיר את המוקצ'ינו שלו איתה.


הדמות במראה הייתה נואשת. הוא לא הבין למה הוא נבהל, למה הוא
הלך. הוא הרגיש צורך עז לצאת לשם ולהתנצל, אבל רגליו בגדו בו.

לבסוף החליט לצאת החוצה. היא כבר לא ישבה במרפסת של בית הקפה.
הוא חייך קלות כשראה את כוס המוקצ'ינו הריקה שלו. וחייך קלות
בחיוך מבוהל מעט כשראה את דמותה עומדת עכשיו למטה, ליד גדר
המרינה, מביטה לים.
תוך דקות הוא עמד לידה. שותק. זמן ארוך עמדו כך, שותקים.
"מצטער". פלט בסוף. היא לא הגיבה, והוא לא המשיך. הם אפילו לא
הביטו אחד על השני. כך עמדו עוד דקות ארוכות, כל אחד עם
מחשבותיו.

"לאוטובוסים!" הכריזו תלמידים מבית הספר. לכל אחד שראו. בחוסר
רצון גלוי, שניהם הסתובבו, ועיניהם נפגשו לראשונה מאז שהגיעו
למרינה. הם לא נזדקקו למילים. ולא למבטים מיותרים. הם פשוט
פסעו לאיטם אל האוטובוס. אין מה למהר, הוא בכל מקרה יתעכב בחצי
שעה.
כשהאוטובוס התחיל לנוע כבר היה חשוך. רק מעט אור סגלגל נראה
מאחורי ההר.
הפעם הנסיעה נראתה ארוכה בהרבה.
מאורעות שעה קודם כנראה נשכחו. הם שוב התחילו לדבר ולצחוק
כרגיל. כמו ששיניהם אהבו.
היום הארוך עייף את שניהם. היא שמה את ראשה הרך, על ברכיו,
ונתנה לעייפות לטפל בה.
למרות שהיה עייף, לא רצה לישון יותר.  
ידיו העדינות החלו ללטף את עור צווארה הרך. בתנועות איטיות,
נוגע לא נוגע. הוא התחיל לנוע בתנועות ארוכות יותר, מטפל בכל
הגב. התקדם לאיטו לגב התחתון, מתעמק ליד עמוד השדרה, מרגיש את
הצמרמורת הנעימה שעוברת בגופה. ממשיך לנוע לכל עבר על אצבעותיו
העדינות, נושם איתה באתו קצת איטי ורגוע. בטוח שהיא ישנה. מביט
בה. למרות שרק חצי מפניה היו גלויות, הוא עדיין היה מוקסם
מיופייה שנגלה אליו פתאום.
זמן ארוך ליטף אותה, מתרכז בגב התחתון, גולש מדי פעם כאילו
בטעות נמוך יותר, מלטף את העור העדין. מרגיש נועז יותר, מלטף
את עורה מתחת לחולצה, מתמכר לתחושה.
הוא לא שם לב איך עברה שעה קלה, והם הגיעו הביתה. אנחת צער
גדולה כמעט נשמעה מגרונו, כשנדלקו אורות האוטובוס מבפנים. דבר
שהעיר אותה. למרות שנראתה שפוכה, יופייה לא התמעט. אולי אפילו
רק להפך. היא חייכה אליו.

"תודה שליווית אותי" אמרה כשהתקרבו לבית שלה.
"זה כלום. כמעט בדרך שלי" אמר עם חיוך גדול, בעיקר בגלל העובדה
שהבית שלו היה כמעט בכיוון ההפוך מהבית שלה.
"היה נחמד היום" העירה, כשעמדו ליד שער הבית שלה והביטו זה לזו
בעיניים.
ליבו החליט להתחיל לתופף. והיה די כישרוני לאור חוזק הפעימות
בחזהו. הוא הביט בה, ראשו במרחק של רק כמה ס"מ מראשה. ראשו
התחיל להתקרב לשלה בלי שהם ממש ישימו לב, כנראה בגלל ששניהם לא
רצו כ"כ להתנגד לזה.
ברחוב נהייה שקט. לא נשמע שם צליל חוץ מקולות שפתיהם מתחברות
ומתנתקות. הקולות נמשכו דקות ארוכות, ענוגות, מדהימות. בצער
ובקושי רב הם התרחקו זה מזו.
"לילה טוב" מלמל. זה כל מה שיכל להגיד. הוא היה בטוח שנשברות
לו צלעות מחוזק פעימות הלב. הוא לא ידע מה להגיד עוד. נשק על
לחייה, הסתובב, והלך בהליכה מהירה מאוד לביתו, משאיר אותה עם
חצי חיוך, וחצי עם דמעה המומה עומדת בעינה, מאיימת לפרוץ
החוצה. היא לא אהבה לבכות. היא הביטה בו הולך דקה ארוכה, ובסוף
פנתה לביתה.

נר בודד עמד במרכז החדר, והאיר סביבו באור צהוב ומרגיע. רוח
קרירה נשבה מהחלון הפתוח, וליטפה את שערה, שכבר התייבש כמעט
לגמרי. ריח השעווה מהנר התמזג עם ריח הפסיפלורה מהסבון בו
השתמשה באמבטיה המרגיעה והמאוד ארוכה שעשתה זה עתה. החלוק
הקטיפתי שעל גופה העירום ליטף את עורה בעדינות מרגיעה. היא
ישבה וקראה את הספר שכ"כ עניין אותה. בניגוד לרצונה, מחשבותיה
התנתקו מהספר, וחזרו לשער הקדמי של הבית שלה. היא כבר התייאשה
מלחכות לטלפון ממנו. היא תהתה איך יביטו זה בזה למחרת, מדמיינת
שהכול יחזור להיות כרגיל, וששניהם ישכחו ממה שהיה.
היא קמה מהמיטה המזמינה, מסדרת את החלוק שנפרם כמעט לגמרי.
לרגע היא חשבה לכבות את הנר, אבל פתאום החליטה לקחת עוד נר.
היא הכינה אותו לשימוש, ושמה אותו ליד הנר הדולק. יד מגששת
באפילה נשלחה לכיוון המגירה, והוציאה משם חפיסת גפרורים.
הנר הנוסף נדלק, והחל להפיץ ניחוח של וניל לאוויר. היא שאפה
שאיפה ארוכה מתענגת על הארומה הבוקעת מהנר. החדר הואר יותר.
ונדמה שהנרות פתאום בוערים חזק יותר. היא הביטה בנרות,
מחשבותיה נדדו חזרה לשפתיו ולשונו שליטפו אותה רק שלוש שעות
לפני כן. צמרמורת נעימה עברה בגופה כשנזכרה באצבעותיו על
כתפיה, גבה, הגב התחתון, וישבנה. חיוך שובב קל עלה על שפתיה,
חיוך שהתחלף במבט עצוב בנרות, בלהבות הרוקדות על הפתילים.
עיניה החלו להיעצם כשנשמע צלצול הטלפון שאף פעם עד עכשיו לא
נשמע כ"כ נעים.