מלטפת את שערך, מנשקת את לחייך,
בפנים הכל נשבר, הכל קודר ורע.
מנשקת את שפתיך, מחבקת חזק את זרעותיך,
בפנים הבכי רוצה לצאת.
קולך המרגיע גורם לגופי שוב רצון למגע,
אך אופייך הקר, גורם לגופי לרעוד, לצעוק,
שוב רצון לברוח.
יושבת אני לבד ודמעות ממלאות את הכר.
אייך זה שאיני מסוגלת אתך ואיני מסוגלת בלעדיך?
אייך זה שרק מגע קטן מגופך נותן לי מקלט,
אך בכל זאת רצון עז לברוח?
אייך זה שאינני יכולה בלעדיך, אך את עתידי אינני רואה אתך?
איך זה שטוענת את שכולך שלי,אך דבר זה אינו ניכר בהתנהגותך?
למה אינני שלמה עם כל מגע איתך ועם כל מפגש איתך?
מדוע יש בי רצון לברוח ממך?
קולך מדבר מתוכי, נשמתך מחוברת אלי...
מדוע אינני שלמה איתך?
מדוע אני בוכה כל לילה, אך איך שאני איתך הכל נשכח?
רוצה אני כל כך לחזור אחורה לעבר לבנאדם שהייתי פעם.
חברותי, חייכן, עצמאי, שאפתן, בעל מטרה.
כיום הנני מבינה עד כמה הייתי יכולה להגשים מטרותיי בלי שום
בעיה רק בזכות עצמי.
אך ההווה מראה אחרת.
נהפכתי לבנאדם עצוב, בודד, עצלן ובעל רצון עז לברוח מהכל.
חלומי הוא לקחת מזוודה, לעמוד מולך ולכתוב לך מכתב זה...
ולסיים את פרק זה בחיי,
לומר לך שאינני מסוגלת לשאת עוד את כאבי, אינני מסוגלת לקשר
הזה יותר,
דמעות זוגלות יום אחרי יום.
עיניי נעצמות לאט לאט ודמעות מתוך חלום יורדות על פניי והנה את
שוב נכנסת, חיוך עולה על פני ונשכח העצב.
עד מתי?
עד מתי אחיה כמתה ללא רצון ללא שמחה ללא מטרה ללא חיים
אוהבת אותך
אך לא יכולה לשאת זאת יותר.

הילה