את השיר הזה כתבתי כאשר הייתי סטודנט בטכניון. שכב באחד
באי-שמאים כשיר מגרה עזוב ונשכח.
לאחרונה, בעת תשליך שאריות, עלה וצף הלז המולז.
ל''חנתיהו ש'רתיהו ר'אפיתיהו והנהו כאן.
ככה, נזכרתי בזמן שהייתי קאסאחיסט, חרבשתי קטעי גיטרות,
סקסופון, אפקטים, דפאקטים הילולה על קברות חרפנים.

אבל, ברגע של רצינות, אני מתכוון לכל מילה
(בלי ברית המילה וצינזור הקטן)
כי....
הקטן, גדול נהיה. זיבולי השכל אך התעצמו. בן אדם כמעט לא יכול
לנוע בשטח בלי שיהיה איזה אדם, מוסד ו.או ממשלה מושחתת אשר
יצרו צעדיו וידרשו ללכת בתלם העקלתון.
דו''ח איפה, מתי ולמה הוא עושה את צרכיו, ומזכירים לו כי יש
סורגים למי ששוכח את השותפים הבכירים שלו בממשלה, בבתי המדרש,
בעמותות, בעמאייאט.

אוי למי שנשאר לו משקל הכנסה יותר מעשר אגורות.

מזבלים לי את השכל מכל הכוונים,
אני מבואס, אני על הפנים.
איזה שוונצים תופסים עלי פיקוד,
אני מיואש, אני ממש אבוד.
תרדו כבר ממני, תנו קצת לחיות.
כמה צפוף, כבר אי-אפשר לראות.
חפשו לכם בחוץ, פראייר אחר.
לבבל''ט הזה, אני כבר לא חוזר.
שמים לי בירבורים, תוקעים לי משימות.
איזה פוחלצים, ממש בהמות.
מה-יש לכם ממני, אני לא מבין.
תנו לבן-אדם לחיות, אני לא מאמין.
עוד לא נולדתי, כבר ממטירים.
תנו לי נפח, יאה חרפנים.
מה הקטע? למה עלי?
תנו-לי להחליט, מה לי כדאי.
כל-אחד מבין, יועץ ומשגיח.
בכל חור, כל אף מריח.
תנו לי מנוחה, יש-לי דרך משלי.
אני יודע מצוין, מה טוב בשבילי.
קחו אותה לדוגמא היא מזבלת.
מדברת מברברת ואוכלת.
מאיפה סיבוב של שעה על הציצים,
נותן-לה זכות לבלבל לי את הביצים.
אני והיא בקושי מכירים,
היינו במיטה, עשינו חיים.
עכשיו אני מת, מת להתחרפן.
אני כבר חצי ישן.
אז למה היא כל-כך מטרטרת,
פותחת ת'פה ולא סוגרת.
מצאה זמן עכשיו, עכשיו ממש.
להתחיל לתכנן ירח דבש.
מזבלים לי את השכל מכל הכוונים,
אני מבואס, אני על הפנים.

.