לכבוד ועדת המצפון של צה"ל
הנדון:
בקשה לשחרור משירות מילואים מטעמי מצפון
המבקש:
אורי טל
(מ.א. 5074160)
במכתב זה אפרט את התובנה שלי על כך שעם השנים הפכתי להיות
פציפיסט, אנסה לתאר תהליך, אצמד לעובדות, לאמת שלי.
המשך שירות שלי בצבא יפגע בי באופן קשה ביותר בכך שיאנוס
אותי לפעול בניגוד לאמונה שלי, לתפישת העולם שלי, למי שאני.
ואולי נכון להתחיל את המכתב באחת מנקודות המפנה המשמעותיות
יותר עבורי. יום שישי, בוקר פורים, העשרים וחמישי בפברואר
1994. המיקום הוא הכניסה המערבית לחברון, הסיטואציה היא עשרות
רבות של פלסטינים המשליכים עלינו אבנים מההר מעלינו. הנוכחים
הם הסיור שאני מפקד עליו המונה שלושה חיילים והסיור של סגן
מפקד הפלוגה האחראית על הגזרה המערבית של חברון.
ולי אין מושג מה קורה. הבוקר התחיל שעה מוקדם יותר, נכנסתי
למבצעים של פלוגת הליוויים כדי לבדוק אם יש דברים חדשים בבוקר.
במבצעים אמרו לי שהיה אירוע שמהותו אינה ברורה במערת המכפלה,
יהודי נהרג שם ויש כנראה כמה פלסטינים פצועים, רצוי להיות ערני
ואם יש לי זמן עלי לבצע מחסומים ולחפש את הגלילון של אותו
יהודי. חוץ מזה אין כל חדש. נסעתי מערבה כדי להתחיל את הליווי
הראשון של הבוקר. מתחת המכללה האיסלמית הסיטרואן נתקעה בפקק,
ירדתי במהירות מהרכב, הנשק הדרוך לפני, ופלסטיני צעיר ניגש אלי
ואמר לי שאין לי מה לעשות כאן ושיש כאן לפחות ארבעה הרוגים,
ושאני אעוף מכאן. והוא דיבר אמת. חלק מהנפגעים היו ברכבים
הסמוכים, הבנתי שמפנים אותם לבית החולים. סובבתי את הרכב
ומיהרתי לברוח מהאזור. הכרזתי עבור הגדוד הצפוני נוהל אירוע
באזור המכללה האיסלמית, הבהרתי שיש שם פלסטינים הרוגים ושאני
נסוג מהאזור. אני הייתי זה שהעיר את הגדוד הצפוני באותו בוקר.
אני מניח שהכל מתועד בהקלטות של רשת הקשר הצה"לית.
גיא, סגן מפקד הפלוגה המערבית, הוא שהגיע לקריאת האירוע
שלי. שנינו נתקענו תחת אותו הר. מתחת לבית החולים אל אהלי
בחברון. בשלב הזה כבר נגמרו לנו רימוני הגז, והאבנים והברזלים
המשיכו לעוף באוויר. הפלסטינים התקרבו טרסה אחר טרסה. אדרנלין.
סכנה. עצרנו משאית של פלסטיני כדי להתחבא מאחוריה מהאבנים. אני
לא זוכר לאן הלך אותו פלסטיני, המשאית נרגמה, גם אנחנו. בשלב
הזה יריתי כדור חי בודד לעבר אחד הפלסטינים שמיהר לרדת טראסה
לפני שההמון יתקדם אחריו. הפלסטיני נפל. כפי הנראה נפגע ברגלו.
פלסטינים אחרים מיהרו לסחוב אותו במעלה הגבעה.
אותו בוקר פורים הבהיר לי את עוצמת האבסורד, איך ברגע אני
הופך להיות הדמות הפוגעת, ההורסת. באותה נקודת זמן לא חברתי
בין הדברים. עשר דקות מאוחר יותר כבר ידעתי הרבה יותר. הסמח"ט
הגיע מכיוון מערב, מהבית, לכיוון החטיבה. כששאל על המצב דיברתי
על האירוע במכללה האיסלמית, הוא דיבר על טבח במערת המכפלה עם
יותר מעשרה הרוגים. רק באותו רגע הבנתי שמה שראיתי אני היה
שיירת הרכבים ממערת המכפלה לבית החולים. באותו רגע הבנתי מדוע
אנו חוטפים את אותו מטר אבנים, ואני יודע שהייתי עושה אותו דבר
בדיוק. אבל אני כבר פצעתי קשות פלסטיני.
איפה אותו פלסטיני היום? כנראה שהוא בן גילי. האם הוא יכול
ללכת? איזה נכות יצרתי? אני החרפתי את אותה טרגדיה. ויכולתי
שלא להיות שם, יכולתי לסגת, להקפיא מצב. אבל הצבא, כמו כל צבא,
מתקשה לקבל נסיגה, עמידה בפקודות בכל מצב - גם כשהמציאות משתנה
והן כבר לא רלוונטיות.
באותו שלב אני הצלחתי להתקפל בחזרה אל הפלוגה. אל גיא הגיע
כח תגבור, ראשון הגיע ג'יפ מג"ב ואחר כל סיור נח"ל. יחד הם
ניסו לכבוש את ההר באותו הבוקר. הם הרגו ארבעה פלסטינים, פצעו
יותר. אני כבר לא הייתי שם. מצ"ח טייחו את החקירה. ואצלי משהו
השתנה.
היום אותן דמויות ממשיכות ללוות אותי. אותן תמונות של שיירת
הנפגעים בדרך לבית החולים, אותו נהג משאית שאני אחראי לפגיעה
ברכוש שלו, בהעמדה שלו מול ציבור זועם, בכח הנשק, השררה,
השרירותיות. הוא עבר שם במקרה.
זה לא היה אירוע יחיד. חודשיים לפני הטבח גזרת חברון בערה.
היה פיגוע כל יום, יום אחד יהודים רוצחים פלסטינים ויום אחד
להיפך. כך מצאתי את עצמי מנווט יחד עם הפלוגה שלי לתוך הכפר
בית עווא, מאבטח את בית הקברות המקומי בלילה, כשכח אחר מוציא
שלוש גופות מהקבר שנרצחו בבוקר הקודם ע"י המחתרת היהודית.
ואולי הגרועים ביותר היו החודשיים שאחרי הטבח במערה. חברון
כולה הייתה בעוצר (כלומר, חלקה הפלסטיני). העוצר רק הגביר את
סיר הלחץ. כל פתיחת עוצר מוגבלת בזמן (לאפשר קניות) הסתיימה
בהרוגים פלסטינים. תפקידי היה ללוות אוטובוסים יהודיים (ממתי
לאוטובוס יש זהות דתית?) בגזרה זו. עם רדת החשיכה, הדרך הייתה
מלווה בממטרי אבנים. המח"ט ביקש "תביאו לי ברכיים", ומי כמוהו
יודע שבלילה, חיילים שאינם צלפים, לא יכולים לכוון לאיבר בגוף.
ומה הקשר של כל זה עם ניסיון להרגיע את העיר. הצבא ניסה להכניע
את התושבים ע"י מחיר גבוה למי שלא נכנע, שלא משפיל את ראשו
להמשך האבסורד. ואני בתוך כל זה, רואה את חברי יורים לכל עבר
בלילה, משחקים בפגיעה בדודי המים על הגגות, מנסים לפגוע בזורקי
האבנים. סטטיסטיקת הדם הלכה וגברה, וכך גם ההבנה שלי את
האבסורד. אני לקחתי חלק בתהליך שיצר את ניצני האינתיפאדה
השנייה. חיילי חומת מגן הבטיחו את התרחשות האינתיפאדה השלישית,
כשאותם בני שש עד עשר, יתבגרו.
ואלו רק דוגמאות, פיסות של עדויות, של תקופת הסדיר שלי,
ואחר כך הדברים המשיכו במילואים. ובהדרגה אני הבנתי את חוסר
התועלת בכח, ואת זה שאסור לי, למען האמת הפנימית שלי, לקחת חלק
בכל זה. ולפני כל מילואים הסבל הלך וגדל, ולא משנה היכן הקו או
האימון, הידיעה שאני תורם לאותו סבל מתמשך, להנצחת הנזק שהצבא
גורם, השאירה בי ריקנות, כעס עצמי רב, וסבל. אני לא יכול
להמשיך ולקחת בזה חלק.
הפציפיזם שלי בא מתוך היכרות עמוקה עם המערכת הצבאית, אחרי
שלוש שנות סדיר ועשר שנות מילואים, בגיל 32 (עוד מעט), אני
מכיר היטב את המשמעות של צבא ואת הפעולה שלו. כאשר התגייסתי,
הייתי צעיר קיבוצניק שחונך לתרומה לכלל, החינוך הזה עדיין טבוע
בי, אז האמנתי שע"י שירות ביחידה קרבית אני אתרום למדינה. עתה
אני יודע שלא תרמתי בכך. להיפך, גרמתי נזק, גם למדינה ובעיקר
לי אישית.
הפציפיזם אצלי נוצר כתוצאה של שילוב של היכרות עם מערכת צבאית
ורכישת מערכת מושגים וידע במהלך חיי באקדמיה ומחוץ לה.
במהלך כל ההיסטוריה לצבאות היה תפקיד של שמירה על המערכת
השלטונית או הצבאית עצמה - הרבה יותר מאשר הגנה על הקבוצה עליה
הצבא מתיימר להגן.
הדוגמאות רבות מכפי שאוכל לכתוב אותן על דף. רצוי לציין את
הצבא הגרמני שאחרי איחוד גרמניה, לאחר הבסת צרפת, מנע מביסמארק
לסגת מחבלי אלזאס ולוריין - ובכך שמר על המתיחות המתמידה עם
צרפת שהובילה למלחמת העולם הראשונה. אפשר לראות את חלקו של
הצבא הספרדי במלחמת האזרחים בספרד שהובילה לדיקטטורה של פרנקו.
כך גם חלקו של הצבא הצרפתי בהחרפה של מלחמת השחרור האלג'יראית,
ואת מרד ארבעת הגנרלים שניסה למנוע כל פתרון של שלום. וכך לצבא
האמריקאי חלק באיבוד השליטה במלחמת קוריאה בניסיון לחדור לתחום
סין. כל כך הרבה מלחמות שנוצרו או שהחריפו בגלל האינטרס של
הצבא שהן יחריפו, ימשכו, שמהן אנשים בצבא זכו בכוחם.
גם היום, הצבא הוא מערכת כוחנית השומרת על הכח של הצבא
עצמו. ואני לא יכול לקחת חלק בתוך ארגון זה. אני לא מקבל את
הסמכות של הפיקוד הצבאי. אני לא מוצא כל קשר בין פעולות הצבא
ובין הגנה. אני רואה בעיקר התקפה וניסיון של גנרלים לשמר את
כוחם בסולם החברתי.
בישראל, הצבא הוא צבא העם. אחוז ניכר מהתושבים מגויסים
לצבא. זו החלטת הרוב. תוצאת הדמוקרטיה. אך דמוקרטיה היא לא רק
שלטון הרוב, דמוקרטיה היא גם שמירה על המיעוט מפני החלטת הרוב,
שמירה על זכויות האזרח הבסיסיות של המיעוט. ללא אותן זכויות
אזרח בסיסיות הדמוקרטיה הופכת להיות דיקטטורה של הרוב כנגד
מיעוט. דמוקרטיה מבוססת על חופש פרט. וחופש הפרט הבסיסי מאפשר
לפרט להגיד למדינה לא, כאשר היא מבקשת ממנו לפעול כנגד הדברים
האסורים ביותר עבורו. כך המדינה לא תאלץ אדם דתי לנסוע בשבת.
לכן המדינה אפשרה בחוק לשחרר פציפיסטים משירות צבאי פעיל.
לכן אני שולח את המכתב הזה. אני מבקש מהוועדה שתאפשר לי את
אותו חופש פרט בסיסי, שתמנע ממני את האונס לקחת חלק בצבא,
באותו דבר שאני רואה בו כלי בסיסי לפגועה בזכויות אזרח, אותו
ארגון שנטלתי בו חלק, ועתה נשארתי עם הקרבות שלי עם המצפון שלי
- על שנטלתי בו חלק.
הדרך היחידה שלי לחיות בשלום עם המצפון שלי היא להפסיק לקחת
חלק בשירות צבאי פעיל.
אשמח להופיע בפני הועדה ולהציג בפירוט את עמדותיי. אני מבקש
מהוועדה לשחרר אותי משירות מילואים פעיל, כיוון ואני פציפיסט
ושירות זה נוגד את אמונתי הבסיסית.
תודה על הסבלנות לקריאת מסמך זה, ועל ההתייחסות.
אורי טל
מאי 2005
|
