ובקיץ הזה חשבתי על איסוף חוויות
אחרונות מהסטודנטיאלי
לפני רכישת סמלי סטאטוס
רציתי יופי

והרתם היה מלבין והולך לאיטו לארך הדרך
תל אביב עטופה ערפל, ירושלים רחוקה
מישהו אולי לא יגיע לסוף החרף הזה, לשומקום.

ב-11 במרץ 1978, צלמת יפת תואר צילמה פריחת אביב בבריכות הדגים
של קיבוץ מעגן מיכאל. באותה שעה, 11 לוחמי פת"ח טעו בדרכם בים,
החליפו את ארובות קיסריה באלו של רידינג, ודרכם נפגשה. המוות
ניצח. ולא יכולתי לעשות כלום.

דם הולך ודם בא והארץ לעולם עומדת.
אתמול נורתה בלבה צלמת אחת יפת-תאר
שחמדה זהב-דיונות ופריחה אצילה של
שקנאים משמורת הטבע של מעגן-מיכאל,
איך שהיא מבריחה במעופה עננים ומפזרת
להקת עמודי חשמל במסעה אל סעודת-הקדש
החורפית בברכת הדגים הרדומה.

בליל ה-11 במרץ 1978 עמד ילד בלונדיני בן ארבע וחצי אל מול
"שמרטף", רמקול קטן המעביר את שנאמר לבקתה לא רחוקה, ובקול חלש
קרא "שומרת לילה, שומרת לילה". כפות רגליו מרגישות את קור
הרצפה כצריבה בגלל חום גופו הגבוה. שאר הילדים ישנים. הוא מנסה
לא להעיר אותם. "שומרת לילה, שומרת לילה". אין תשובה. ממרחק
השנים טבוע בי הזיכרון הזה. הילד הזה הוא אני.

לא לכך נתכוונתי מלכתחילה; טיוטה זו נרשמה
בראשית החרף. ניצנים ראשונים של כפור פקעו באוויר.
הירק הימי של הרתם התנשב גלים גלים
ברוח החופית.

בליל ה-14 במרץ 1978 כוחות שריון ורגלים נכנסו לדרום לבנון.
ובין מבצר הבופור והריסות נבטיה היו שהאמינו שתשקוט הארץ
ארבעים שנה.

רציתי להשאיר אחריי בצוק העתים
וידוי קצר על אהבת רתם ועל הצורך
בכתיבת שירים.

בערב ה-27 במאי 1986 לא קפצתי מהמגדל במפקד האש. כל בני ובנות
הכיתה קפצו, והמשיכו משם את יתר מסלול המכשולים. אני ירדתי
בסולם, וכתובות האש נראו שונות מבעד רטיבות עיניים.
כולם המשיכו למדורה ליד הבריכה. אני מיהרתי למיטה.

חשבתי שיופי יוכל להגן עלינו
ועל הילדים מאש ומקרח
שאותה כסיפה עדינה של פרח לארך הדרך
והארץ האחת שנשארה
ורתם חולות מדברי ויופיו הנורא, חשבתי

בליל ה-19 בפברואר 1994 מלטף את הגב החשוף של ג'סיקה. רוח קרה
נושבת במורד הגלבוע. עיניה חומות גדולות. מבטה תמים. 187
סנטימטרים של יופי נדיר. ואני מוותר. והיא מבקשת שאשאר איתה.
מחרתיים היא חוזרת הביתה למקסיקו סיטי. מחר אני חוזר לחברון.

חשבתי שיופי יוכל להגן עלינו

בבוקר ה-25 בפברואר 1994, בוקר פורים, נכנס רופא היישוב קריית
ארבע למערת המכפלה ורצח 29 מתפללים פלסטינים.

בבוקר ה-25 בפברואר 1994 אני מפקד על סיור בגזרת חברון. בעיר
שקט ומתח לא ברורים. וכשההמון מסתער על הסיור שלי אני יורה
ופוצע אדם. רבע שעה אחר כך יגיע הסמח"ט ויספר לי שיהודי רצח
עשרות פלסטינים במערת המכפלה. ואני יכולתי לסגת. אסור היה לי
לירות.

חשבתי שיופי יוכל להגן עלינו
ועל הילדים מאש ומקרח

בערב ה-6 בספטמבר 1994 שירה ואני נפרדנו. הריחוק גבר עלינו.
אהבתי אותה. לא ידעתי מה לעשות עם זה.

חשבתי שיופי יוכל להגן עלינו
ועל הילדים מאש ומקרח
שאותה כסיפה עדינה של פרח לארך הדרך

בארבעה בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין. איילה ואני היינו בדרך
חזרה מהשלווה של סיני. באחת לפנות בוקר הגענו לכיכר רבין.
ראינו נוער עם דמעות והורמונים ומילים על שלום. ראינו

בבוקר ה-30 בינואר 1996 רצח מחבל את אהוד טל במחנה דותן שליד
ג'נין. ואבדה השלמות שהייתה בשקט המופלא שלו, ונגמרו הריצות
המשותפות ברחבי העמק שאותן תמיד היה מסיים לפניי, ומשחקי
ברידג' לתוך הלילה, והמון שעות משותפות הפכו זיכרון קטוע של
חוסר השלמות הקרוי אני.

והארץ האחת שנשארה
ורתם חולות מדברי ויופיו הנורא, חשבתי

בשניים באפריל 1996 עזבתי את הקיבוץ לתל אביב.
הייתי בן 22. מעברים מצרור חוויות מסוג מסוים לצרור חוויות
אחר. שינוי. חשבתי

ב-24 במאי 2000 יצאו חיילי צה"ל מלבנון. יצאו וקיוו שלא
לחזור.

ב-5 במרץ 2001 פגשתי במקרה את שירה באוניברסיטת תל אביב. אני
הייתי בעיצומו של תואר שני בכלכלה, שירה עשתה תואר שני
בפסיכולוגיה בבר אילן. על כוס קפה של עאבד בקפיטריה למשפטים
היא סיפרה לי. אני הייתי יכול להיות אב. אחרי שנפרדנו גילתה
שהיא בהריון, והחליטה בהמלצת ידידה שלה לעבור הפלה, ואיש לא
ידע, וכיוון ובינינו כבר נגמר, וזו החלטה שלה, העדיפה לא לומר
מילה.
ואני הייתי מתהלך באוניברסיטה באותו היום. ולא הגעתי

באחד בספטמבר 2004 עזבתי את האוניברסיטה. השארתי את  הדוקטורט
בלתי גמור. ההורים התאכזבו. עברתי למשרה מלאה בחברת היי-טק
בהרצליה.

ב-4 במרץ 2006 רגליי סחבו אותי מחוף סידנא עלי צפונה. אספו
מחשבות על שינוי לאחר סיום קשר. יום אביב בין מצוק ובין ים.
בין שלושה סוגי קשרים רומנטיים. הטוב ביותר הוא הכולל אהבה
וזוגיות יציבה. השני בטובו הוא קשר של הערכה הדדית רבה, של רגש
ומשיכה ורצון להיות יחד, המובילים לרומן של חודשיים שלושה,
שאולי יהפוך לטוב ביותר, אבל בדרך כלל לא. השלישי בטובו הוא
סטוץ מתמשך או יזיזות שבהם יש משיכה ומין, אבל ברור שזה לא
יוביל לטוב ביותר. ומשלושתם כבר טעמתי פעמים מספר. ומקווה
שהטוב ביותר הבא יוביל למעבר מהסטודנטיאלי לממוסד יותר, לרכישת
סמלי הסטאטוס שכבר באפשרותי לרכוש בקלות, אבל דוחה החצנתם
לימים אחרים. מושך עוד את הסטודנטיאלי. ובינתיים מסתפק במה
שיש. העיקר לחיות ולהרגיש. לחוות.

ב-12 ביולי 2006, בשעה תשע בבוקר, רצחה חוליה של החיזבאללה
שלושה חיילים וחטפה שניים נוספים. טנק שרדף אחרי החוליה עלה על
מטען וארבעת הלוחמים שבתוכו נהרגו. בניסיון חילוץ הגופות נהרג
חייל נוסף. החל מעגל אלימות נוסף בלבנון.

ב-29 ביולי 2006, שבע וחצי בערב, ריצה בפארק הירקון. מחשבות על
הארץ המחולקת לשלושה חלקים. אזור שדרות ואשקלון סופג קסאמים.
היישובים מהקו חיפה-עפולה-טבריה וצפונה סופגים קטיושות. ומרכז
הארץ ממשיך בחיים. ואני רץ, לבוש רק בגד ים, השיער מתבדר ברוח.
כמו כמעט בכל מוצאי שבת.
והמחשבות רצות. כמעט כל הציבור והתקשורת דוחפים קדימה להמשך
הלחימה. צה"ל מגייס מילואים. סוריה מגייסת במקביל. כבר קרוב
ל-50 הרוגים ישראלים בסבב הזה של הקרבות, כמעט מחציתם אזרחים.
יותר מ-600 הרוגים בלבנון, מרביתם לא קשורים כלל לחיזבאללה.
עובר מתחת לגשר הירקון, הכיוון מערב, אל שקיעה קרובה, אל הים.
ואני כמעט היחיד בחזית של הרצון לעצור את העימות הזה, של
הידיעה של חוסר הטעם בעוד מבצע צבאי, של התובנה שהנזק מהמשך
הלחימה, שהשנאה שתתגבר, הם מטרתו של הרוע מצפון, ואנחנו משחקים
לידיים שלו. ואני יחיד. ולא יכול לעשות כלום. האינרציה של
המלחמה, מכה תגובה תגובה מכה, חזקה ממני. ובתוך אי היכולת
לשנות, בתוך הזרות לדעת הרוב, המחשבות מתכנסות אל האישי, אליי.
וכבר ארבעה חודשים חוץ מלפעמים אני לבד. מסתפק בשלישי בטובו,
בנשים המוצאות עניין בלכבוש אותי. הזקוקות למגע להקשבה וליחס.
לעתים נדירות זוכה בסימנים לשני בטובו, לרגש. ואני יודע שאני
לקראת מעבר נוסף, לקראת שינוי. והפארק מלא אנשים, הולכים לאיטם
בשעת הערב המוקדמת, חולפים על פניי, הרץ, במהירות. חמש שניות
לדמות. לכל היותר חצי מבט.
נשים רבות, חלק מהן יכולות להיות האישה שאהיה איתה. אוסף חיוכי
ומבטי נשים. מנסה לחייך חזרה. חמש שניות לכל היותר.
מעברים, ורוצה לצבור עוד חוויות מאותה תקופה סטודנטיאלית,
להמשיך להכיר עצמי דרך רומן עם נשים, לדעת, ליהנות, ללמוד,
להעניק. רוצה את האדרנלין שבחדש.
מעברים, ורוצה את היציבות שבקשר הנכון. את הידיעה שהיא האישה,
ושרוצה אותי תמיד, ואת הביחד, והאפשרות לצחוק ילדים כשעוד
השנים לא רודפות אחריי, שימשיכו אותי בדרכם.
מעברים, בדרך כלל מבינים אותם רק אחרי שמתרחשים, בפרספקטיבת
הזמן והסביבה. ולעולם קשה לדעת. ואולי המקריות היא שתכריע.
ואני רץ והעבר רץ איתי. פרגמנטים של חיים העולים בזיכרון. של
חיים בתוך ההקשר של סביבה וחברה. של נוף ילדות. ולרגע מתגעגע
לג'סיקה, ליופיה המדהים, ובצעדים הבאים זו שירה שמלווה אותי,
ובמצב אחר כבר היה לי ילד בגיל 11 לרוץ איתו. ופתאום כל כך
רוצה בקרבתה, ומחשבות על הצטלבויות שמהן חיי יכלו ללכת לדרך
אחרת, על מעברים קודמים, כאלו שיכלו להתרחש. אהוד רץ לצידי,
תמיד עם כוח סיבולת גבוה יותר, ברור לי שבכל שלב הוא יוכל
לעקוף אותי, אבל הוא ימתין למאת המטרים האחרונים. ואני מספר לו
שמצפון נפתחה הרעה, שוב, ושאני בנקודת הצטלבות, ורציתי כל כך
שיספר לי צרור חוויות משלו מעשר השנים האחרונות, אבל הוא רק
מקשיב, מלווה אותי במחשבות. ותמונות קטועות מבית הילדים,
ומטיולים בסיני, ומלילה במכתש רמון בטיול השנתי. האני כאינטגרל
של חוויות ואנשים הבונים אותו. ואני רץ, לא ליעד, רץ לשם הריצה
עצמה, אל הים של תל אביב, תשליך אתאיסטי של מחשבות, של
פרגמנטים של חיים.

והרתם היה מלבין והולך לאיטו לארך הדרך
תל אביב עטופה ערפל, ירושלים רחוקה
מישהו אולי לא יגיע לסוף החרף הזה, לשומקום.

חשבתי






29 ביולי 2006

והרתם היה מלבין - נתן יונתן