אתמול הלכתי ללוויה, עמדתי שעות בגשם. התאבלתי על עצמי והוא
היה נראה כל כך שליו בקברו. זאת לא הלוויה הראשונה שאני הולך
אליה, אבל בהחלט האחרונה. אף פעם לא התחברתי אל המתים, אך תמיד
קנאתי בהם. אני זוכר את הלוויה הראשונה שהלכתי אליה, בבית
הקברות. כולם בכו. חלקם מבפנים, חלקם מבחוץ. רציתי לעזור,
להגיד להם שהוא בסדר, אבל לא יצאה מילה. חיבוק זה כל מה
שיכולתי להציע. חיבוק מכל הלב. אני לא רגיל לחבק מהלב, אבל זה
יצא לי בטבעיות. הוא ביקש ממני לחבק אותם, רצה שאני אקל על
סבלם, כי הוא אינו סובל עוד. גם הם חיבקו מכל הלב, מנסים לנחם
את שנינו, לנחם את העולם.
אתמול הלכתי ללוויה, חשבתי שעות לעצמי. המקום שהוא לקח, שאני
לקחתי... שלווה. אני מתגעגע לחיבוק, כי אין עוד מי שיחבק אותי,
אין מי שיגרום לי להרגיש בטוח... אין מי שיבין אותי. הם חושבים
שהם מבינים אותי, אני חושב שאני מבין עצמי, אך איש אינו עושה
דבר. החיים שלי הם מסיכה אחת גדולה. אני רוצה לבכות, רוצה אך
לא מצליח. הכאב לכוד בתוכי ולא מוכן לצאת. אני רק רוצה אותך
לצידי, שתראי לי איך את העולם אפשר לתקן בחיבוק.
אתמול הלכתי ללוויה, כאב לי מבפנים. רציתי לצעוק על העולם, אבל
המילים שוב ברחו לי. רציתי שתנחמו אותי, כמו שניחמתי אתכם.
רציתי שתגעו בי, לא כידיד ולא כמאהב אלא כבן-אנוש. רציתי
שתעזרו לי לבכות על המתים, על החיים. רציתי שתעזרו לי לבכות
עלייכם.
אתמול הלכתי ללוויה, שיחקתי את כל התפקידים. בכיתי מבפנים ואז
ניסיתי לנחם את עצמי. הספדתי ובהיתי, כאבתי וחיכיתי שיעבור.
מתתי, כמו בכל יום אחר. כואב לי להספיד את עצמי לבד, ולנחם
עצמו איש אינו יכול. כולכם מסביבי, אך איש אינו איתי. אם רק
אחד מכם היה קם לעזור לי לספוג את הכאב, אולי לא הייתי צריך
למות כל יום מחדש.
השתתפתי אתמול בלוויה, היא נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה. עד
מחר יש לי להכין הלוויה חדשה.