למה העיניים האלה שלך,
העיניים שיודעות יפה
לשלוח אין ספור
של חיצים
בוערים
ללב המותך שלי,
כושלות מלראות עד
כמה אני עיוור מאהבה כלפייך.
(אני רואה רק את מה שאני לא יכול לשמוע).
את מוציאה מארכיון הנפש שלי ערימות של
רגש מצהיב ומרופט שמה אותן כרוכות
בשדות של כוכבים במחולות של
ניצנים רב-עונתיים
קורני אור
וטוהר.
את
מחטאה
את הפצעים
הפעורים שבתוכי,
חובשת אותם ברצועות
תלת-שכבתיות, נקיות ורכות,
של אהבה, חמדה ורוח נעורים.
עת
להיגמל
סופית מנשים
חד-פעמיות, כפותות
במילים חלולות, שטופות באנמיה
של צלילים כמו פעמוני זכוכית קטועי ענבלים.
אנחנו שנינו
שקט של
תווים.
אנחנו
סוסי פרא דוהרים.
הסלעים של שוברי הגלים.
אנחנו שנינו שיר.
סימפוניה של מילים. |
