"זה עבודה מצוינת, היא כל כך תתאים לך שתתחילי ללמוד
באוניברסיטה", אמא שלי אומרת ומעלה את האצבע שהיא אומרת את
ה-"טה", להדגיש את חשיבות המעמד.
אני לוקחת מנה שניה של עיסה עם ירקות, לשמור על המשקל, זורה
מלח על כל העסק ודוחפת לפה בחוסר חשק.
"אמא, אני אפילו לא יודעת מה..."
"זה יהיה מושלם בשבילך", היא קוטעת אותי, "תפגשי אנשים, אולי
תצאי קצת מהקיצוניות שלך", לוחשת בהערה מכוונת, "זה בדיוק מה
שאת צריכה", אבא שלי מסכם באחת, וקם מהשולחן.
אני יוצאת לסיגרית הרהור במרפסת, אני מנסה להפסיק בזמן האחרון,
לא להפסיק כמו לצמצם, לעשן רק את הסיגריות הבאמת חשובות, אלו
שיש מטרה מאחוריהן, סקס, אוכל, קפה, והרהורים קיומיים, זה
מותר.
"את חייבת להפסיק עם ההרגל המגעיל הזה", אבא לוחש לי בבוז של
מעשנים כבדים, אני מהנהנת ומכבה את הסיגריה על אדן החלון שמלא
בעלי כותרת של פרחים מהאדנית המטופחת לשעבר שלהם.
ערבוב של ורוד ואדום שתמצאו רק במשתלות מתערבב עם אפר ההרגל
המגעיל שלי שאפשר למצוא בכל מקום.
הכביסה שלי במייבש ואני חייבת לחכות עד שכל התחתונים והחולצות
המיוזעות משבוע של עבודה-בית, יתייבשו ויחזרו מקופלים וריחנים
לדירה הקטנה וחסרת מכונת הכביסה שלי.
"נו", אמא שלי מתגנבת מאחורי כשאני בודקת את מצב הבגדים,
"ולהירשם הלכת כבר?", כשהיא נענית בשלילה, אני מקבלת נשיפת אף
זועמת כתגובה והליכה רעשנית לכיוון הסלון, "למה את מחכה?, שעוד
שנה לא תעשי כלום עם עצמך?!"
מוזר, ואני דווקא חשבתי שלא משנה כמה אני אתאמץ לעשות "כלום",
אבל ממש ממש "כלום", אני לא אצליח, והפעם אפילו לא הרגשתי שאני
מנסה לעשות "כלום".
אני לוקחת עוד סיגריה של קפה ליד המחשב ומנסה להעביר את הכבדות
הלא מוסברת שנפלה עלי במילים של אנשים שידעו להגיד אותן יותר
טוב ממני.
לא כתבתי כל כך הרבה זמן ועכשיו המילים נשפכות ממני, הקאה של
הקלה אחרי לילה רווי באלכוהול משחרר.
"סוף סוף כתבתי", אני מנסה למחוק את מעמדי כלא עושה כלום,
הכלום המאיים הזה.
"באוניברסיטה", היא מנצלת את המבט המצפה שהפנתי, "יהיה לך משהו
שימלא לך את היום"
"כן אני יודעת", אני ממלמלת מתחת לאכזבה, "זה ייתן לי מטרה",
חוזרת אחרי ההד של עצמי כמנטרה שאינה נגמרת של ריצוי הורים, גם
זו מצווה.
מדליקה סיגריה של סתם, ללא מטרה, ואותה אני אוהבת יותר מכולם,
היא טעימה ואוורירית כמו שרק משהו ללא מחויבות יכול להסב לי
הנאה.
ובאמת, כשחושבים על זה, שנה שלמה עברה, בלי לעשות כלום, ממש
כלום, רק ללמוד על אנשים, על עצמי, לאהוב באמת, לסבול באמת,
לכתוב, לכאוב באמת ולעשות הכל, באמת, עד הסוף, כמו שאני יודעת
ואוהבת
וגם זה, מסתבר, כלום.
חזרתי לעשן, בלי סיגריות חשובות או סיגריות עם מטרה מאחוריהן,
פשוט הנאה נטו של הרגל מגעיל בלי שום הסבר או חשיבות, בלי
דיאטות, בלי אדניות מעוצבות ממשתלות, בלי תארים מזויפים וחכמה
קנויה,
והצורך המדגדג והמבחיל הזה להוכיח שגם אני יכולה.
ושישאלו אותי מה אני עושה עם החיים שלי, אני אוציא שביל עשן
ישר וארוך ואומר: "כלום", ואוסיף בלחישה מסתורית ששמורה רק לי,
"וזה הדבר הכי טוב שעשיתי."