בתור אחת שמאחרת התרגלתי לזה שאנשים הולכים לפעמים, כשנמאס להם
לחכות לי. רק אתה - אתה תמיד חיכית שעות, רק בשביל להיות איתי
ולדבר איתי.

אז למה הלכת?
דווקא היום כשסוף סוף הבנתי שגם אני מסוגלת לאהוב.
כשרצתי אלייך בזרועות פתוחות, כדי לחבק אותך.
להגיד לך שגם אני, גם אני אוהבת אותך.
תמיד היית שם בשבילי. עמדת בשקט בצד, אבל תמכת בי לאורך שנים.
ואני - אני, שתמיד הייתי גאה בעצמי, שעברתי כמה וכמה תקופות
קשות בחיי לבד, אפילו לא חשבתי להודות לך. במקום זה התעלמתי
מהאהבה שהפגנת אליי וסיפרתי לך על ההידלקויות החדשות שלי. ואתה
המשכת להיות שם בשבילי, ואתה הקשבת. תמיד.

דווקא היום כשרצתי אליך בזרועות פתוחות, כדי להגיד לך שאני
אוהבת אותך - אתה לא היית שם. פעם ראשונה בכל 16 שנות חיי, שלא
היית לצידי.

במקומך חיבקתי את המוות. הנגיעה שלו חודרת עמוק לתוך הלב, ואף
פעם לא תישכח. הסתכלתי עלייך, ובמקום לראות את עינייך האפורות
והחמות, פגשתי מבט דומם וקפוא.
לא, ההרגשה בליבי לא הייתה בילבול, לא הייתה כאב ואפילו לא
דמעות חונקות.

זאת הייתה תדהמה עמוקה. רק כשהלכת הבנתי שאני נשארתי כאן
להתמודד עם המציאות. והמציאות הייתה - להמשיך בחיי בלעדיך.
פעם חשבתי שאני יכולה להתמודד עם כל דבר, שאני חזקה. רק היום
הבנתי שאני זקוקה לך. והתגלית כמו סכין חתכה את ליבי לשניים -
הבנתי שאני לא אראה אותך יותר מחייך, זז. כל מה שנשאר לי לראות
בפעם האחרונה זאת הגופה שלך, ואז הקבר. והפרחים שיהיו עליו.
והתמונות המעטות שלך ומכתבי האהבה שכתבת לי בזמנו.
לכל מקום שאני אסתובב אני אראה מזכרות ממך, דברים שעשינו יחד,
דברים שאתה אהבת לעשות, מילים שאמרת לי. כל דבר יזכיר לי אותך.
אבל החיים שלי יימשכו הלאה ורק אתה תשאר באותו המקום. שוכב
בקבר, חסר חיים, חסר מחשבות.

יצאתי מביתך בדמעות. גשם קר היה בחוץ ולא הייתה לי אפילו
מטרייה.
פשוט המשכתי לעמוד שם, בקור וברוח, בוכה ללא הרף. הדמעות
המלוחות התערבו עם טיפות הגשם ומבעד לצלילי הרחוב שמעתי צעקה.
לקח לי זמן להבין, שהיא באה ממני. אנשים הסתכלו עליי בצער, אבל
לא היה איכפת לי מהם. לא היה איכפת לי משום דבר. המחשבות שלי
התרכזו רק בך.

אולי אני אתגבר אי פעם ואשלים עם זה שאתה לא כאן יותר, כי אחרי
הכל לימדת אותי להיות חזקה. אבל את האהבה, אהבה שאתה עוררת
לחיים, אותה אני מעניקה לך במתנה, אפילו שמאוחר מדי. אירוני,
לא? אתה תמיד אמרת שעדיף מאוחר מאשר אף פעם...
ובכן, הדבר בו טעית.

והמסר הלא כל כך בנאלי: אתם יכולים להרשות לעצמכם לאחר לפגישות
ולמקומות. אבל אף פעם אל תדחו את המילים שאתם רוצים לאמר...
לפני שמשהו יקדים אתכם.