פתאום דווקא מתחשק לי שתשאל אותי את השאלה ששנאתי כל כך פעם:
"נו, אז ספרי משהו". בעצם זו לא שאלה, אולי בקשה, אולי דרישה
ואולי תחינה. פעם אמרתי לך שאף פעם אין מה לספר כשמישהו מבקש
ממך לספר לו משהו. אתה הסכמת והשיחה קירטעה הלאה.

עכשיו זה שונה.
תשאל אותי: "נו, אז ספרי משהו".

אני אספר לך איך ציירתי שלשום מודל עירומה באמת ולא נבוכתי
בכלל, זה היה כל כך טבעי, בלי אי נוחות ובלי רגשות מיותרים.
היא עמדה שם נינוחה ופרשה לפניי את מכמני גופה הנשי בכל
הפיזיות שלו. שערות, ירכיים עגולות, קמטוטים. ולא היה לה אכפת,
וגם אני לא נבהלתי כשתפסתי את עצמי בוהה בשד השמאלי שלה ומנסה
להבין איך אני מארגנת אותו על הדף, עם העיפרון. חשבתי שאולי
אני צריכה לרשום יותר, ושאולי אני יכולה להסתכל גם על עצמי,
מול המראה.

אני אספר לך איך הרופא שבדק אותי ביום ראשון כתב לעצמו
ברשימות: "עקמת קלה" בכתב מסובך של רופאים. ואז הוא יצא וביקש
שאמתין רגע, ואני לא יכולתי להתאפק והצצתי לו בדף, ונדהמתי כי
לא ידעתי בכלל. לא היה לי מושג שאני עקומה. הוא לא אמר לי על
זה כלום, וגם אני שתקתי וניסיתי לשבת הכי ישר שאני יכולה.
לא סיפרתי לאף אחד. אז אולי זה עוד לא קיים.

אני אספר לך שפגשתי את האח הקטן שלך בשבוע שעבר. פתאום הבנתי
שזה הוא, והתרגשתי משום מה, כאילו חלק ממך ניצב שם.
שאלתי, קצת בחוצפה אני חושבת, מה שמו, והוא ענה אולי בקול חלש
מידי, או שאני לא הצלחתי להקשיב כמו שצריך. אבל התעקשתי,
ושאלתי שוב, ושוב, עד שהוא הביט בי בזעף ואיית לי את השם אות
אות. ד', ו', ד'. ואני זוכרת שחשבתי שהוא יפה יותר ממך, עם
העיניים הגדולות האלה. וכמה שהוא מקסים. וחשבתי איך אני מספרת
לך את זה כשתשאל אותי ביום שישי: "נו, מה את מספרת".

אבל אתה לא שואל את השאלות הנכונות.
למה, למה אתה לא שואל את השאלות הנכונות?
תשאל אותי מה שלומי.
תשאל אותי מה חדש.
תשאל אותי מה אני מספרת.
אם תשאל אותי מה אני רוצה,
אני נשבעת לך,
אני לא אתאפק יותר.