ספק האם תרדמת על כולנו קרבה,
או מוות של אחד מאיתנו ?
כל כך קר - לאט לאט כולנו נקפא, והדבר האחרון שנעשה הוא זה
שכולם יזכרו, רק את שמנו ואת הדבר האחרון.

וכולם נלחמים, כל פעם מחדש מכסים את עצמם בחום או זה בזה.
הרבה דמעות, כי הקור כבר הפך כואב.
יותר מידי שקט. הפחד העז של כולנו לדבר, שומעים רק את שריקות
ההוא שמלמעלה, שמודיע בכך שגם הוא איתנו, שגם לו קר - במיוחד
שם למעלה.
וגם הוא מתכסה בשמיכת העננים העבה ומנסה להלחם,
וגם הוא בוכה. טיפות הגשם אלו דמעותיו שמתמזגות עם דמעותינו.
כולם עייפים כי אזלו כוחותיהם,
מגששים בערפל, מחפשים את האור שיראה להם את הדרך לסיום
התקופה.

אפור,
עצוב,
דומע,
קריר,
מת,
עייף,
אדיש,
מרוחק,

מי אתה ?
מונע מאיתנו ואף מהאל שלמעלה לשמוח, לחייך. הרגת את השמש
שליטפה את גופנו עם קרניה בחום ואהבה,
צבעת את העננים באפור וכיסית את השמיים,
השמיים שהיו מראים השתקפותנו וכבר אינם מראים, בעצם אינם נראים
הם כלל.

אז אולי זו כן תרדמת ?
כמו אב המספר סיפור לפני השינה לילדיו מבין סיפורי אלף לילה
ולילה ומנסה להרדימם עד שעיניהם יעצמו...

אולי זה באמת מוות של אחד מאיתנו ?
היתכן ונשלחת לקחת אחד מהם, או דווקא מהם, או אולי מאיתנו, ככה
בערפל ובעלטה, והשאר לא ישימו לב להיעדרו...

אך זו רק תקופה, מין עונה שתחלוף, שרק מחכה להיעלם עד שהשמש
תתעורר ותחייך בחזרה,
מחכה שהילדה הקטנה הלבושה לבן תטפס על הענן ותגרום לחייך לצאת
ולחייך.
כי זה רק חורף והוא עובר.
אחרי ניקוי ראשנו ואי - הפסק מחשבותינו,
והוא יחלוף,
מלחששים כולם שהוא יחלוף,
אמהות מבטיחות לילדיהן שהוא יחלוף,
הוא יחלוף...

החורף.