|
איך הכל נראה פתאום אחרת
כשהמילים עוטות על עצמן
מעטפת שקופה
של תשוקה,
וצריך להיזהר
בדרך בה היא מושלת
מעל שתיקות מביכות
המרכיבות
משפטים שלמים
שלא מצליחים להיאמר.
ואיך הכל כל כך פגיע
כמו פצע שטרם הגליד
וכל נגיעה
צורבת
מזכירה לך
שלא חלף מספיק זמן.
שברי מילים
שרק אתמול הרכבת
מתוך הכאב
השלם,
עוד לא למדו
ללכת בכוחות עצמן
נופלות בדרך-
תוהות לאן...
מילים שקופות,
רואות
אך בלתי נראות,
שומעות
אך בלתי נשמעות,
אוהבות
אך בלתי נאהבות
שומרות על זכות השתיקה. |
|
|
גוסס חדש:מי
זה?
גוסס ותיק:מי
זה?
גוסס חדש:זה
זה.
גוסס ותיק:גם זה
זה.
[פאוזה]
גוסס חדש: כאן
מתים?
גוסס ותיק: כן,
כאן נמות.
גוסס חדש: אז זה
המקום.
גוסס ותיק: כן,
זה.
גוסס חדש:אבל
אולי יהיה מקום
אחר.
גוסס ותיק:לא
יהיה
גוסס חדש: אבל
אולי
גוסס ותיק: אבל
לא.
מתוך:
"הבכיינים" מאת
חנוך לוין ז"ל. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.